אל נא תעקור נטוע
אל נא תעקור נטוע

ערב ט"ו בשבט- חג אילנות. התקופה בה שהשרף עולה מן העצים ומן האילנות. יש נטיעה ויש עקירה.

יוכבד נקראה 'עקרה' והרי בנים היו לה אלא שנעקרה מביתה- מכור מחצבתה.—'מושיבי עקרת הבית. אם הבנים שמחה'. ריבונו של עולם מושיב יחידים...לזה אנחנו מייחלים.

אירועי עמונה נצרבו  כאש יוקדת בזיכרוני ... עת ערב ערפילי. ארבעה מבנינו היו שם. חישבו בליבם  לבוא לחזק, ללמוד תורה. לסלון ביתנו נכנסו ארבעה ילדים, נערים- צולעים, נטולי משקפיים, חבולים בגוף אך בעיקר- בנפש. יהודי לא מגרש יהודי. וכמה כאב, שפלות, שנאה ריחפו אז באוויר...

בתים אפשר לעקור - אבל האילן, האדם שהוא עץ השדה, נטוע בשורשיו אל העליונים. האילן – האדם- הוא עץ השדה לחבר בין שמיים וארץ, והמצוות הן הפירות הרוחניות, כשם שהפרי מזין ומחיה את האדם מבחינה פיזית, כך המצוות  שעושה האיש הישראלי והאילן הקדוש מתברך שכל נטיעותיו יהיו כמוהו קדושים. את הקדושה אי אפשר לעקור.

אנשי עמונה ועופרה היקרים והקדושים - עמלתם, זרעתם, השקיתם והפרחתם גינת חמד של ארץ חמדה. קיימתם בגופכם מצוות ישוב ארץ ישראל בגופכם.  הטמעתם  ונטעתם ערכים של מסירות נפש , יראת שמיים, ואהבת עולם בלבותנו.

את הנטיעות האלו- אי אפשר לעקור.

ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

וכדברי רש"י בתהילים קכ"ו- כאפיקי מים בארץ יבשה שמחלחלן אותה, כך נהיה מרטיבין בשובך את שבותינו, אשר הזורעים בה בארץ ציה בדמעה דואגים,  שמא לא תצמח, וברינה קוצרין על ידי אפיקי מים.

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו'

'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברינה נושא אלומותיו.