הרהורים ומסקנות מחורבן עמונה

הרב מאיר גולדמינץ , ו' בשבט תשע"ז

הרב מאיר גולדמינץ
הרב מאיר גולדמינץ
צילום: עצמי

נחרב היום ישוב בארץ ישראל. בג"ץ פסק שהוא יושב על אדמה פרטית של ערבי, ולכן זו סיבה להחריב ישוב שלם.

והתושבים זועקים, הרי אדמות הישוב מעולם לא היו מעובדות ע"י אף ערבי. בס"ה מלך ירדן רשם אותם על שם אנשי פרטיים מתוך מטרה לגבות מהם מיסים. אותם אנשים מעולם לא השתמשו בקרקע, ועד שאנשי "יש דין" גילו אותם, הם גם לא היו מעוניינים בקרקע, וכלל לא ידעו שהיא "שלהם". האם זו נקראת "קרקע פרטית" שמחמתה יש להחריב ישוב שלם?

ומלבד זאת, הרי גם "לשיטתם", מתוך חמש מאות דונם שעליהם יושב הישוב, ישנם רק כעשרה דונמים הרשומים על שם אותו ערבי. האם צריך להחריב ישוב שלם, בגלל ששני אחוזים ממנו מצויים על קרקע פרטית?

האם בעלותו של הערבי על אותה קרקע כל כך קדושה, שצריך להרוס ישוב שלם, לגרש משפחות מביתם, ולהשקיע כל כך משאבים כדי להשאיר אותה ריקה?

והאמת היא, שהתבוננות במציאות ההתיישבותית בארץ ישראל והתייחסות הציבור אליה, השאלה נוקבת כפליים!

הרי מאות קיבוצים ומושבים נבנו על חורבותיהם של כפרים ערבים. ישנם אפילו בתים רבים בקיבוצים, במושבים, ואף בשכונות בירושלים ובעוד מקומות, שהיו בתים פרטיים של ערבים, לערבים עדיין יש את המפתח של הבית, וכבר שנים רבות גרים בהם יהודים.

מצטרפים אליהם, אין ספור מטעים, שדות וכרמים של ערבים, שהופקעו מערבים בשנותיה הראשונות של המדינה לצורך התיישבות יהודית,

ואת הערבים עצמם... גרשו במלחמת העצמאות אל מחנות הפליטים,

איש אינו טוען כלפיהם שהם גזלנים.

אדרבא,

הכל רואים במעשיהם מעשה ציוני חלוצי, ומכירים להם טובה על כך, שבמשך שנים רבות הקיבוצים שמשו גורם חשוב בגאולתה של ארץ ישראל.

ואילו, אנחנו המתנחלים,

הקמנו את ישובינו על אדמות מדינה,

ואילו היתה זו "קרקע פלסטינית פרטית", השתדלנו לרכוש אותה בכסף מלא,

הפכנו אדמות טרשים שוממות לישובים פורחים,

ונהגנו במוסריות מופלגת כלפי הערבים, שלא לפגוע בהם לרעה שלא לצורך,

ואפילו ההתיישבות בעמונה, מיגרון ודומיהן, היו בתום לב ובתמיכה ממשלתית,

אותנו מאשימים בגזל אדמות, בכיבוש, בישיבה במקום לא לנו, בבלתי חוקיות, ובשאר האשמות המתחדשות מידי יום.

"ליסטים אתם שכבשתם ארץ של הפלסטינים"!

והדברים מתמיהים!

אילו שבאמת כבשו, גזלו וגרשו, איש לא מאשימם בכך, ואילו אנחנו שכה נזהרנו מכל זה, דוקא אנו המואשמים?!

אנסה להשיב על כך בעזרת משל: משל לאדם שהיה לו בית. יום אחד הגיעו גזלנים, ושדדו ממנו את הבית. אף אותו הם גרשו ממנו.

היהודי לא ויתר, והכריז תמיד כי הבית שלו, וגם אם הגזלנים מחזיקים בו כבר שנים, לא פקעה בעלותו.

ברבות הימים, הצליח היהודי לאזור כח וגבורה, ולתפוס את הבית חזרה לרשותו.

אך הוא היה מוסרי.

הוא לא גרש את הגזלן,

אלא הוא השתמש רק בחדרים שהגזלנים השאירו אותם ריקים.

את חדרים שהגזלנים גרו בהם, הוא השאיר לשימושם.

אם בכל זאת הוא היה זקוק לחדר נוסף,

הוא קנה אותו מהם בכסף מלא.

אמרו נא הקוראים:

מה אדם זה משדר לציבור?

האם כעת הכל מבינים שהבית שלו, אלא שהוא אדם מוסרי,

או שמא, ב"מוסריותו" זו, בהשארת חלק מהבית לרשות הגזלנים ובקניית חדריו בכסף, הכל מבינים כי הוא מודה, שהבית כולו כלל אינו שלו.

כלומר,

מוסריות היתר שלנו, וחוסר הנכונות שלנו לתבוע התיישבות על "קרקע פלסטינית פרטית", בסופו של דבר מערער את זכותנו לא רק באותה קרקע, אלא בהתיישבות כולה.

כי אם הקרקע הזו אינה שלנו, אזי כל חבל הארץ אינו שלנו. ואם אין לנו זכות להפקיע אותה לצורך התיישבות, אזי גם אם היא רק בכביש המוביל לישוב שלנו, אין לנו זכות להפקיע אותה לצורך סלילת כביש, ודינו של הישוב כולו לההרס.

רק כשנדע לומר בפה מלא, כי אין אדמות ערביות בארץ ישראל, אלא כולה נחלת ה' שנתנה לעם ישראל, נניח את התשתית המוסרית לזכותנו על ארצנו.

ולסיום,

מכיר אני את דברי הרב צבי יהודה זצ"ל, שאין לנו מלחמה עם מוסטפה ומוחמד, אלא עם האומה הערבית בכללה על זכותנו על ארץ ישראל.

אך זה בדיוק העניין!

כאשר מוחמד ומוסטפה באים כאנשים פרטיים, אשר מכירים בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ובקשתם היחידה היא לאפשר להם להמשיך לעבד את אדמתם כאנשים פרטיים, ומבחינתם אין שום בעיה שיקום ישוב יהודי על הגבעה הסמוכה, הרי שבהחלט אין סיבה להקים ישוב יהודי דוקא על אדמתם.

אך כאשר מוסטפה ומוחמד באים בשם האומה הערבית, ומטרתם הינה לנשל את עם ישראל מארץ ישראל, כדי להחליש את ריבונותנו באזור, הרי שהקרקע הפרטית משמשת כנשק במאבק לאומי, וזה בדיוק "מלחמה עם האומה הערבית".