הירושלמי מספר אחת

דרישת שלום מהזקן ומפולה, תרומתם של הילד ראובן ריבלין הצעיר וחבריו למדינה ההולכת ונבנית, ושעות צהריים מתוקות בבית הנשיא. מה שקורה בירושלים נשאר בירושלים

ראובן ריבלין , י"א בשבט תשע"ז

ראובן ריבלין
ראובן ריבלין
צילום: מארק ניימן, לע''מ

"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ":

ילדותי הירושלמית עברה עלי ברחוב בן מימון שבשכונת רחביה. כמי שהיה כבר אז חובב כדורגל מושבע, הייתי רץ אחרי הלימודים לשחק עם חבריי. לרוע המזל, רבץ המגרש השכונתי שלנו מול ביתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון. בן גוריון אומנם היה מפא"יניק ואני הייתי ילד ממשפחה רוויזיוניסטית, אך המדינאי הדגול היה נערץ על כולנו.

הבעיה הייתה טמונה בהיותו אנושי. הזקן, מסתבר, נהג לישון שנת צהריים. כך, פעמים רבות בעודנו נתונים בלהט המשחק, הייתה יוצאת אלינו פולה וצועקת: "ילדים שקט, בן גוריון ישן". "אבל אנחנו משחקים בשקט, לא ברעש" היינו עונים לה. אך פולה סירבה להשתכנע מהחבורה הצעירה שטענה בתוקף שכדורגל הוא משחק שקט. "מה שבשבילכם הוא שקט, בשביל בן גוריון זה רעש", הייתה עונה לנו, "תנו לבן גוריון לישון. יש לו הרבה עבודה לקיים ולחזק את מדינת ישראל".

אין דבר מחמיץ לב יותר מההכרח להפסיק משחק באמצע. אבל אודה ולא אבוש, כי לעתים הייתה בכך תחושת התרוממות רוח. הנה אנחנו, הקטנים, תורמים את תרומתנו למדינה ההולכת ונבנית. בזכות המשחק שהפסקנו, הזקן יוכל לחזק את המדינה. בחיוך היינו מצייתים והולכים משם.

שנים רבות אחר כך נתקלתי בפסוק הזה בספר זכריה. מאז ומתמיד הרכבתי משקפיים. בקריאה הראשונה של הפסוק נאלצתי להוריד אותם מעיניי, לנקות את העדשות ולהרכיבם בחזרה כדי לוודא שאני קורא נכון.
הנה הזקן ופולה מנופפים לי לשלום ממעמקי זכרוני.
עוד ישנו זקנים בחוצות ירושלים.

מאז שהפכתי לנשיא, חוזר אלי הזיכרון הזה לעתים קרובות יותר. בשעות צהריים של שבתות וחגים, עולים קולות נכדיי ונכדותיי המשחקים בכדור. אין להם מגרש בבית הנשיא, אבל שני שערים ודשא יש ויש. גם היום, קשה להשתכנע שכדורגל הוא משחק שקט.

ברגעים כאלה, אני חושב שוב על זכריה ונבואתו. על הקו הישיר העובר ממנה אל הזקן הבונה את המדינה. הקו הנמשך אל אבי ששיחק ברחובות ירושלים כילד וגם הזדקן בה. הקו הנמתח ממנו אליי ומשם לנכדיי ונכדותיי. הירושלמיות שלהם כל כך טבעית ומובנת מאליה עבורם.

ואני, הזקן, יושב ומתבונן בהם משחקים ונמלא אהבה.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך