הזמנה לצמיחה – חלק ב'

הרב רן שריד , י"ג בשבט תשע"ז

רן שריד
רן שריד
צילום: יח"צ

הפרחים: לתת כשאתה אוהב

אחד המבשרים הגדולים של ט"ו בשבט הוא פרח השקדייה, הצומח לו כעת בדרך העולה לירושלים. אני, כותב הדברים, שמי רן. לא הרבה שירים זוכר אני מימי הגן, רק שיר אחד קצר על פריחת הגן ששרנו לקראת ט"ו בשבט, של הפזמונאי אמיתי נאמן. ייתכן שאני זוכר אותו מפני ששמי הפרטי מסיים את השיר: כָּל הַגַּן לָבַשׁ לָבָן / תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן / יוֹם הֻלֶּדֶת לָאִילָן / כָּל צֶמַח רַן.

פריחת השקד הפכה אותו לסמל של ט"ו בשבט, באופן טבעי. הפרחים הם שירת העץ, סמל לשירת הבריאה כולה.

זה הזמן לאהבה

השיא של יפי הבריאה הוא בגיוון הפרחים. בעולם יש רבבות פרחים מכל צבעי הקשת ובכל מיני צורות שונות ומגוונות. גם מתיקות הפרי שורשה מן הפרח, כל פרי הוא בעצם התפתחות של פרח. האוהבים האמיתיים נותנים לבני זוגם פרחים. מה סוד של הפרח? מדוע דווקא הוא מקור לאהבה, מעורר השירה של הטבע?

הפרח יודע את סוד הנתינה. הוא יודע כי לא לעצמו הוא קיים. בתוכו טמון כוח ההפריה של העץ, ותשוקתו להעניק עוד עצים כמותו לטבע. כל הקוד הגנטי, הדי-אֵן-אֵיי של העץ, טמון בשחלתו של כל פרח.

כיום אנו יודעים שהפרחים כה יפים כי הם משקיעים שעות נוספות ב"פיתוי" עולם החי; ללא התיווך של בעלי החיים הנכנסים אל הפרח, ומזיזים את אבקני הפרח הנמצאים על שפתו לתוך בטנו של הפרח - לא יכול היה הפרח ליצור זרע המפיץ בעולם את קיומו של מין העץ. דרך הצורך הזה של הפרח, קשר יוצר הכול את כל הברואים זה לזה, וגילה לנו את סוד הנתינה ושיתוף הפעולה.

חורף הוא זמן שכל אחד חושב על עצמו, כל אחד ספון בביתו וחושב איך לא להיפגע מפגעי הקור. תפקידו של פרח השקדייה לעורר אותנו מן הפחדים להעניק לזולתנו, לפתות אותנו לפתוח את חלוננו, לצאת מן האגו ולהעניק לאחר. בט"ו בשבט הזה נפתח את חלוננו, נאזין לקול הזמיר, נביט בפריחת השקד המעיז לפרוח בשיא החורף ולעורר את האביב. נאזין לשירת הפרח ונלמד: די לפחדים ולדאגה רק לעצמנו, הגיע הזמן לאהבת ישראל טהורה.

העלים: לכל אחד יש מלאך

אנו חיים בתרבות שפע, שבה גוברת הנטייה לצפות מיד לשורה התחתונה של כל תהליך. להגיע לתכל'ס. גם כשאנו מתבוננים בעץ, נטייתנו היא לחכות שיבוא כבר הפרי; לכן העלים נראים לנו כטפלים לפרי. לשם מה יש צורך בעלים רבים כל כך?

נוער השוליים של העץ

ככל שהמדע מתפתח מתברר כמה חיוניים הם העלים. צבעם הירוק של רוב העלים בעולם הצומח מוענק להם על ידי הצבען (פיגמנט) כלורופיל. תרכובת זו קולטת את אור השמש ומביאה להתנעתה של האנרגיה הנחוצה לבניית כל תא המרכיב את העץ. בנוסף, העלים משמשים לאדם ולבעלי חיים רבים מסתור וצל מפני חום היום.

העלים אמנם אינם מאכל לאדם, אך הם בהחלט מאכל לבהמה ולעוף השמים. כשאדם מתבונן למרחוק, יופי העץ והרעננות שלו מוקרנים אליו בעיקר מהצבע הירוק של עליו. בכלל, הצבע הירוק של העלה הפך לסמל של דבר שיש בו חיות וחיים. מצד שני, העלה הוא גם סמל לשבריריות, יש לו נטייה לקמול ולנשור. אין הוא חיוני להמשך חיי הצמח כמו הפרי, אך יש לו תכונה אחת: כל כולו מלא רצון לחיים ולצורך כך הוא עושה הכול, כולל הסכמתו לקבל אור מאחרים, מהשמש.

גם בחברה אנו עשויים לתמוה למה יש כל כך הרבה אנשים. האם כולם משמעותיים? מה ייחודו של כל אדם, מדוע לא די באנשים הצדיקים, החכמים, המועילים? אכן, יש תפיסות פילוסופיות גזעניות שהשתרשו בעולם, בדבר גזעים חשוב וגזעים נחות, ואנו יודעים גם את מידת ההרס והשואה שבאו בעקבותיהן.

חכמת היהדות שוללת זאת מכל וכל. המילה "ציבור", נהוג לומר, מורכבת מראשי תיבות: צדיקים, בינונים ורשעים. כל חברה חייבת להיות כולה מן הכול. גם לרשע יש מקום. בעיני הבורא אין עיקר וטפל, מנקודת מבטו כל אחד הוא מיוחד, וכל אחד בתפקיד שלו הוא בורג חשוב לכל המערכת. כמו לכל עלה, לכל אדם יש מלאך שאומר לו "גדל", צמח, החיים של כולנו תלויים בך.

הלילה הזה נקשיב באופן מכובד ושוויוני זה לזה. ניתן מקום לכל אדם ולכל דבר. נשים קץ לאפלייה. ניצור עולם שבו לכל אחד ניתנת ההזדמנות. נתבונן בעין טובה על הציבור ונגלה בכל נשמה את היהלום הכי יקר, ניצוץ אור מיוחד של אלוקים.

הפירות: חרדת המתיקות

אין דבר יותר מתוק מפרי. הפירות הם הממתקים של הטבע. אבל דווקא משום כך יש לנו כלפיהם יחס מורכב: דווקא משום שהם מתוקים והם מושכים, הם הפכו לסמל של "מותרות", "מנה אחרונה". הילד נמשך כולו אל המתוק, אך עם הזמן הוא נחשף לקונפליקט: החיים מלמדים אותו שהעולם נחלק לשניים – מה שצריך ומה שטעים וכיף. הרבה פעמים יש סתירה בין השניים, מה שצריך אינו מה שמתוק, ואם תתפתה ללכת תמיד אל המתוק – סופך יהיה רע ומר. אולי זה שורש החטא הקדום: האדם נמשך אל פרי עץ הדעת טוב ורע, "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים" (בראשית ג ו), ולא למה שציווה אותו אלוקים.

מותר ליהנות

מאז אותו החטא, נדמה שאף פעם אין לנו אפשרות כבני אדם בוגרים ליהנות מפרי עמלנו עד הסוף. תמיד כשאנו מגיעים אל תוצרת עמלנו, לרגע אחד אנו נהנים, אך ברגע השני אנו פוחדים להמשיך את ההנאה. ייסורי מצפון מוזרים אומרים לנו שלא כאן עולם ההנאה. כאן הוא עולם העמל, אין לנוח על זרי דפנה וליהנות מן המתיקות. צריך תמיד לנוע לפרויקט הבא.

ט"ו בשבט היא הזדמנות טובה לשים סוף סוף את הפרות על השולחן: האם יש פסול להנות בעולם הזה? האם לנצח יהיה פער בין ה"צריך" ל"מתוק"?

רבי צדוק הכהן מלובלין, בדרשותיו על ט"ו בשבט, פותח את דבריו באמירה שלא תמיד השתייך הפרי למנה האחרונה. לדבריו, ראש השנה לאילנות הוא זמן טוב להיזכר בימי בראשית, שבהם ביתו של האדם היה העץ, ופריו המתוק היה עיקר מזונו. לפני חטא האדם הראשון הצורך והמתיקות, החובה והעונג, היו דבר אחד. אפילו הייתה זו חובה, מצווה של ממש, המצווה הראשונה בעולם שהייתה גם היחידה בגן העדן: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל!" (בראשית ב טז).

מטרת סדר ט"ו בשבט, לפי רבי צדוק, היא לשבת מול הפרי המתוק ולא לפחד ממנו. נהפוך אותו הלילה למנה העיקרית שלנו, ועל ידי כך נחבר אותו שוב למושג המצווה והקדושה. 

פרי הבטן, הילדים

נסיים בנקודה פשוטה וחשובה: מהם הפירות הכי מתוקים שלנו? הילדים שלנו. אם אנו רוצים שהם יצאו הכי מתוקים בעולם, אנו צריכים לדאוג להיות מתוקים כלפיהם. להטעים להם את העולם. נדיר כיום לראות את העצים והפירות ביחד, את כל המשפחה יושבת בנחת סביב השולחן. ט"ו בשבט הוא זמן לפירות: נקבל על עצמנו בלילה הזה לשבת איתם יותר, להאיר להם פנים, להמתיק את חייהם וליהנות ממתיקותם.

הרב שריד מקיים אימון מיוחד לנשים ביד בנימין, להרשמה לחצו כאן

רן שריד
צילום:עצמי