חומות של שתיקה

משה וכטר , ט"ז בשבט תשע"ז

משה וכטר
משה וכטר
צילום: ללא קרדיט

זו לא הפעם הראשונה, ושוב זה חזר. סרטונים של שוטרים לבושי כחולים ממלאים את הרשת, עומדים מול נערים ונערות, אמהות, ילדים ומשפחות שעוזבות את בתיהן בניגוד לרצונן, בלא שעוללו דבר רע לאיש.

המראות והקולות קשים לשמיעה וקורעים את הלב. בניסיון נואש לעצור את ההרס, צועקים הנערים אל עבר השוטרים שיסרבו פקודה, שיבינו, הרי זו הארץ שלנו ואיך ניתן להחריב לחינם, ואל נא תעקור נטוע.

כמובן, מדובר בניסיון סרק, כי אי אפשר לחנך אדם מבוגר ולשנות תפיסת עולם מעוצבת על ידי תרבות ותקשורת תוך רגע אחד קטן, קל וחומר כאשר מדובר בחברה שלמה.

קל לנו להאשים את כולם: את ארגוני השמאל שעשו הכל כדי להחריב יישוב, את הבג"ץ ששינן טוב טוב את דברי חכמים על כך שיקוב הדין את ההר אבל שכחו את המלצתם של חכמינו לערוך פשרה כשניתן ועדיף. גם השוטרים שהצליחו טוב מידי במלאכתם אשמים, חברי הכנסת, החברים שחושבים מעט שונה, ומי לא.

כעת, לאחר שעמונה כבר נפלה, הלקחים הפוליטיים ברורים: חוק ההסדרה, שינוי השיטה בבית המשפט ועוד. אבל, אדם בוגר, חברה בוגרת חייבת לדעת להסתכל במציאות נכוחה ולבדוק איפה המקום שגם אנחנו היינו יכולים לעשות יותר וממש לא עשינו מספיק.

אנחנו חייבים ללמוד לדבר אחד עם השני ולא רק לצעוק. אמנם עת לצעוק, כמו זמן פינוי עמונה וכדומה. אבל מתי שהוא גם עת לדבר בנחת, להתחיל לדבר כעם אחד, בדרך לחיים אמיתיים של אחדות מלאה בתוך עם ישראל.

עם ישראל הוא עם עצמתי, עם מיוחד עם כשרונות רבים. אמנם, דבר אחד לא השתנה מעולם, אנו עם שצמא לרוח, לרוח קרירה שמרעננת את הנשמה, פותחת את מרחביה ומרימה את המבט רחוק רחוק, מעבר למטר על מטר הקרובים.

לעיתים, אנו מקבילים בעיטות מלמעלה. חלקן נעימות יותר וחלקן כואבות במיוחד. אמנם כבר אמרו חכמים שבהדי כבשי דרחמנא למה לך, ואיננו יודעים דרכיו של מקום, אך לדידי הלקח הוא להגביר את עבודתינו – עבודת החיבור, הדיבור והאחדות בתוך עם ישראל. הדרך לאחדות לא תעבור דרך הפוליטיקה או דרך בית המשפט, אלא דרך החיים עצמם, שם אנו נוסעים יחד באוטובוס, עובדים יחד בעבודה או נפגשים בסופרמרקט השכונתי. את הלבבות השבורים מתקנים בדיבור ובמעשה, ולא על ידי פוסטים ממומנים בפייסבוק.

דברו איתם. אתה הדתי, דבר עם שכנך השכן, הזמן אותו אליך. אתה החילוני, אל תתייחס לזה הדוס שגר מעליך כאילו הוא אויר. אנשים מדברים גבוהה גבוהה על אחדות ועל גשר שצריך לבנות, ולא יודעים שהגשר הזה נמצא בראש ובראשונה בדרך בין הדירה שלהם בבניין לדירתו של השכן ממול, זה שאני בקושי יודע איך קוראים לו או מהן עמדותיו. אחים אנחנו, דפקו אחד על דלתו של השני, הזמינו אותו לשיחה פותחת לבבות.

כבר אמרו חכמים בחכמתם על אותו כלי מחזיק ברכה לישראל, כלי השלום. אנו מובטחים שהשלום בתוכנו בוא יבוא, במוקדם או במאוחר, בואו נזרז את בואו.