מה התורה אומרת על תופעת השיימינג?
מה התורה אומרת על תופעת השיימינג?

בעידן המודרני, בו הרשתות החברתיות תופסות תאוצה וכל אחד מקבל את הבמה לפרסם את משנתו ולחרוץ דינו של אדם או חברה לטוב או לרע, נהפכה תופעת הביוש (שיימינג) לתופעה עולה וגלובלית.

הבעייתיות העיקרית שמלווה את תופעת השיימינג היא היותה חד צדדית, כיוון שהמפרסם מציג את הדברים רק מהצד שלו, ללא תגובת המבויש. בשלב הראשוני של הפרסום לא ניתן לאמת האם הדברים התרחשו כפי שתיאר או שישנם פרטים לא ידועים, כגון חלקו של המפרסם באירוע או טעות בתיאור ההתרחשות, ושלא ניתן הרבה משקל לטענותיו של הצד המותקף.

למרות העובדה, שאירעו לא מעט מקרים בהם פרסום התמונה המלאה עצר את פעולת הביוש, הנטייה היא לקבל את הדברים כאמת ולצדד בצד שהעלה את הטענות לרשת. ומה עמדת ההלכה ביחס למי שמפרסם דברים שהתבררו כלא נכונים?  כיצד יכול לתקן הדברים שפורסמו כבר ברשת?

לשון הרע והוצאת שם רע על האדם הן במובהק עברות שבין אדם לחברו. על כן, הדרך לתקנן היא פיוסו וריצויו של מי שנפגע מהן בדרכים הנזכרות בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה. לכאורה, אם עשה החוטא את המוטל עליו, יצא ידי חובתו, אף אם לא התרצה הנפגע. ואולם, עולה מן הירושלמי שבהוצאת שם רע אין לאדם מחילה לעולם. וזה לשונו: "אמר רבי יוסה: הדא דתימר שלא הוציא לו שם רע. אבל הוציא לו שם רע, אין לו מחילה עולמית" (ירושלמי, בבא קמא, פרק ח, הלכה ז). וכוונתו של רבי יוסה לומר שמי שנפגע מלשון הרע אינו חייב למחול למי שפגע בו.

מכיוון שבעבירה זו לא רק הפוגע והנפגע מעורבים, שהרי מהותה של הפגיעה היא הפצת המידע בציבור, תיקון מושלם של הפגיעה יכול להיעשות אך ורק על ידי חשיפת אותו ציבור למידע המעודכן, ועמידתו התקיפה של הנפגע שלא למחול עד שייעשה דבר זה, אין בה טעם לפגם. כלומר, זכותו של מי שנפגע עקב הוצאת שם רע עליו שלא למחול עד שלא יתוקן הפרסום השלילי עליו, על ידי הפצת המידע העדכני והאמיתי לכל מי שנחשף למידע השלילי הראשוני. לפיכך, יש לשאוף לפרסם את המידע המעודכן בדרך שתביא לתוצאה זו.    

סיפור אקטואלי מאין כמותו מצאנו אצל בעל הגהות מרדכי (קידושין, סימן תקנח), שמביא מעשה באדם שחירף אישה, ונפסק בעניינו שהוא חייב לבקש ממנה מחילה בבית הכנסת, כיוון שבאותם ימים זו הייתה דרך הפרסום הפומבי הרחבה ביותר בקהילות ישראל. בעידן המודרני הינו אומרים שהמקבילה הראויה היא התנצלות פומבית, באמצעות תפוצה רחבה ברשתות החברתיות כגון פייסבוק או טוויטר.

מן הדברים הללו, עולה גם שהדברים אמורים מבחינה דתית, תהליך התשובה של מי שעבר על איסור לשון הרע, שאין מחילה למוציא שם רע עד שירצה את חברו, שאין די שינקוט בדרכים הרגילות של ריצוי זולתו, אלא צריך שיעשה את כל הדרוש לתקן את הרושם השלילי שנוצר בעקבות דבריו כדי לצאת ידי חובתו כלפי שמיא. אך לא מצאנו במקורות אמצעי אכיפה חיצוניים (כגון: שיפוי הנפגע) המוטלים על המוציא שם רע.

טוב שם משמן טוב

הפגיעה בשמו הטוב של האדם יכולה לגרום נזקים רבים, החל בצער ובושה וכלה בהפסד כספי. בדיני הנזיקין, עברת לשון הרע כלולה במסגרת הרחבה יותר של גרימת בושת לאדם שלא על ידי מעשה. וכבר כללו חכמים כלל בעניין זה: "ביישו בדברים - פטור" (בבא קמא צא ע"א). כלומר, מי שמבייש את חברו פטור מלשלם לו על הנזק שגרם לו, משום שלא גרם לו חבלה גופנית. ואולם מצינו בכמה מקורות שיש לבית הדין שיקול דעת רחב כיצד לנהוג עם המבייש. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:

המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו - פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו (רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ג, הלכה ה.

שיקול דעת רחב זה ניתן לבית הדין כדי שיוכל לחייב את המזיק לשלם לחברו פיצויים שאינם מן הדין. אף על פי כן, נראה לנו שניתן ללמוד מכך שבית הדין יכול, ואולי אף צריך, להשתמש בסמכותו ולחייב את הפוגע לפצות את הנפגע ולפייסו בדרכים אחרות. לכן, בענייננו, שמדובר בהוצאת לשון הרע, יש לכפות את הפוגע להתנצל בפני הפוגע ולפרסמה במסגרת שפרסם את הלשון הרע בתקשורת או ברשתות החברתיות, או לפרסם את המידע המעודכן על הנפגע כדי לצמצם את הנזק שגרם לו או את צערו.

ראוי להעיר כי מצאנו בדברי הפוסקים דרכים נוספות לאכוף את המבייש לפייס את הנפגע. רבנו אשר כותב: "ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בשת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה, דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו" (רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן טו).

מדבריו עולה גם שהוא מתכוון לפיוס הנפגע באמצעות פיצוי ממוני, אך כאמור לעיל, לא מן הנמנע שידרוש הנפגע פרסום התנצלות הולמת של הפוגע במקום פיצוי כספי. במקרה זה, בית הדין יכול להשתמש באחד מכלי האכיפה שניתנו בידיו, במקרה זה הנידוי.

אם כן, גם למערכת המשפט ניתנה סמכות רחבה לחייב את הפוגע בחברו בדברים לפייסו באמצעות פיצוי כספי. ובהוצאת שם רע,  יוכל בית הדין אף לחייבו לפרסום ידיעה (בעיתון או ברשת) עדכנית על הדברים שנאמרו בעת הוצאת השם הרע, הכול לפי הנסיבות ולפי ראות עיני בית הדין.