סבתא הדסה

הרב אברהם סתיו, בנו של הרב דוד סתיו, מספר במאמר מיוחד לערוץ שבע על סבתו הדסה שהלכה לעולמה בגיל 94.

הרב אברהם סתיו , י"ח בשבט תשע"ז

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

משך תקופה קצרה שהו סבי וסבתי זיכרונם לברכה בארצות הברית של אמריקה. אך עד מהרה קצה סבתא הדסה באווירה החומרית, ובתרבות הכסף והצרכנות, וביקשה לשוב ארצה.

סבא שמואל פנה לרבי מליובאוויטש, וזה הנחה אותו להישאר בחו"ל, והבטיח לו ברכה והצלחה בנכר. אך סבתא לא וויתרה: "המשנה אומרת שכאשר אישה דורשת לשוב לארץ ישראל, בעלה חייב לציית". על פי גרסה אחת, הטיעון הובא בפני הרבי, שנכנע בחיוך. אך גירסה אמינה יותר קובעת שסבתא כלל לא נתנה לרבי הזדמנות: "אם המשנה אומרת, אז מה פתאום צריך לשאול את הרבי?".

וסיפור אחר, ששמעתי מפיה אינספור פעמים:

"כשאבא נשלח לסיביר", סיפרה "נשארנו בלי דואג ומפרנס, וסבלנו חרפת רעב. בבית לא היה די לחם עבור כולנו. ובכל יום הלכנו, אחותי ואני, לבית הספר הממשלתי שבו הוגשה ארוחת צהריים חינם לכל התלמידים. אמא אסרה עלינו להיכנס אל חדר האוכל, משום שהבשר היה טרף. אך אחותי התקשתה לקבל זאת, וטענה שמגישים בחדר האוכל גם לחם כשר, ורק אותו היא רוצה לקחת ולאכול. אך אמא עמדה על שלה, ואמרה שאם כבר נהיה בתוך חדר האוכל, ונריח את ריח הבשר, לא נהיה מסוגלות לעמוד בניסיון ולא לטעום ממנו. ולכן אסור לנו אפילו להתקרב לשם."

"ומה עשיתן בסוף, סבתא?" שאלתי, "נכנסתן או לא נכנסתן?"

"מה השאלה?" השיבה סבתא מיד, "אמא אמרה לא, אז לא!"

אלו שני סיפורים המשקפים את המרחב הנפשי שבתוכו נעה, ושאותו הנחילה לצאצאיה: עצמאות מחשבתית מחד, "לא תגורו מפני איש", ומאידך עמידה עיקשת על העקרונות וערכי היסוד, ללא שמץ של וויתור-עצמי.

סבתא הדסה הייתה נאה מקיימת, אך גם נאה דורשת.

פעם כשישנתי בביתה, כיוונתי את השעון המעורר לשבע בבוקר. כשהגחתי מן החדר שאלה סבתא: "ומה עם תפילת שחרית?".

השבתי שיש מניין בשבע וחצי, אך התשובה הייתה רחוקה מלספק אותה. היא, שכבר הספיקה לגהץ ולשטוף את כל הבית, הגיבה מיד: "זה בכלל לא משנה. יהודי לא מתחיל את היום בשעה כזו".

הסטנדרטים הגבוהים שהציבה לנו, נבעו מתוך אמונה עמוקה בכוחו של האדם. ביכולת שלו לגבור על העצלות, על חולשות הגוף. גם בחודשים האחרונים לחייה, כשהגוף כבר קרס, שמרה על צלם האנוש שבה, על האצילות שלה. ואחת המילים האחרונות, שהוציאה בשארית כוחותיה, בשעה שאפילו את צרכיה הבסיסיים כבר לא הצליחה לבטא, הייתה המילה "תודה". כי אי אפשר לקבל עזרה מאיש-צוות רפואי בלי להודות לו כראוי.

והיום, בשבעה, התבוננתי בשלושת בניה. סבתא איחלה להם עתיד מקצועי של עורכי דין או רופאים, אך שלושתם יצאו, לא עלינו, רבנים. כל אחד מתפלל בהגייה אחרת, כל אחד לבוש בסממנים מגזריים אחרים, אך שלושתם אנשי עקרונות שפיהם ולבם שווים, ושלושתם מקיימים את הצוואה שאותה העבירה לנו מסבה, האדמו"ר מזוויעהל: "להיות תלמיד חכם (לא דווקא רב!), ומכסף של אחרים להתרחק כמו מאש".

הרב דוד סתיו עם אימו
צילום: המשפחה