הניתוח נכשל – כעת זמן שיקום

איתמר סג"ל , כ"ו בשבט תשע"ז

איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

מה לא נכתב אודות הנער מרמלה, לוחם כפיר אלאור אזריה, שמבלי כוונה העמיד למבחן זהות אומה שלמה, ובכך אילץ אותה לפתוח את התיקים הכי כבדים וכואבים ולהניח אותם במרכז השולחן: ערכי המוסר, חוסנו של צה"ל, ומעל הכל שאלת זכותנו על הארץ הטובה הזו, ובתוכה שטחי יהודה ושומרון.

השאלה כאן מאד פשוטה. אם לנו הארץ, אם לנו חברון, אזי מדובר בלוחם בשדה הקרב, לוחם שנשלח לחזית החשובה ביותר של הגנת המולדת ושמירה על המתיישבים שמוסרים את נפשם יום יום כדי להאחז בכל רגב מאדמת אבות. אותם מחבלים אינם אויביו של החייל או של ברוך מרזל מחברון, אלא מדובר בבני עם הארץ שלא השלימו עדיין עם שיבתה של אומה עתיקה למרחבי ארצה, ככל הנראה בעיקר מפני שהיא בעצמה עדין לא החליטה שאכן הארץ שייכת לה.

במלחמה כמו במלחמה, אין פשרות ואסור למצמץ. בסערת הקרב נעשות טעויות, אך את התחקיר לא ניתן לבצע תוך כדי קרב, פן ימס את לבב אחיו כלבבו. לכן, נכון שאלאור טעה ועבר על פקודות הצבא אותן יש לקיים תמיד גם כאשר זה פחות זורם, אבל בכל זאת, למלחמה חוקים משלה, וגם דיני תשלומים שונים לחלוטין וברור לכל שלא ניתן לנהל פנקסאות משפטית על כל כדור וכדור שנורה במלחמה.

אם לא לנו הארץ, אזי אזריה וחבריו לחטיבה המנומרת הם לא יותר משוטרים שנשלחו למטרת שיטור באדמת נכר שנמצאת בידינו באופן זמני ובאופן בלתי מוצדק. תפקידם של השוטרים להפריד בין הניצים, קרי, הערבים והמתנחלים, ולשמור על שקט תעשייתי.

לא מדובר במלחמה כי אם ב'סכסוך' בו כלל הצדדים, החיילים, המתנחלים ולוחמי החופש הערביים מבצעים כולם את המוטל עליהם לפי חוקי המשחק. לשוטרים אסור להעדיף במופגן צד אחד בסכסוך וחס וחלילה ליצור קשרי ידידות עם היהודים בני המקום. על פי הדוקטרינה הזו, הפשע של אלאור הינו בלתי נסלח,  ודינו כרוצח לכל דבר ועניין.

אם בעבר בימי קום המדינה שאלת זכותנו על הארץ היתה ברורה מאליה, כעת היא הפכה לשאלה פוליטית, וכאן שורש כל הרע. צה"ל עדיין לא נכנע לרפיסות של השמאל הרדיקלי וברוך ה' עדיין מבינים שם היטב את ההבדל הין אוהב לאויב, בין אח יהודי ליושבי הארץ הערביים ומכאן גם נגזרות המשימות ביהודה ושומרון. אבל אם תבדקו במערכי השיעור של חיל החינוך תגלו ששאלת זכותנו על הארץ, קל וחומר ביהודה ושומרון, מהוה במוצהר שאלה פוליטית, ובצבא הרי אסור לדבר על פוליטיקה. וכך, עוד ועוד ערכים עוברים לתחום האסור של הפוליטיקה, עד שהשיא היה שקצין בכיר נשאל מדוע חדל לדבר על ניצחון במלחמה והכרעת האוייב ותשובתו החולנית הייתה שהרי מדובר בשאלה פוליטית.

כך, מערכי השיעור של מורשת הקרב, האמונה בצדקת הדרך, רוח הלחימה והגבורה ושאר מפניני אבות הפלמ"ח פינו את מקומם במרכז המדף לדוקטרינת החינוך החדשה שבמרכזה המשימה החשובה של חינוך צה"ל מחדש מסכנת ההתבהמות, חינוך על פי ערכי כבוד האדם, הכבוד לאחר ולשונה, דמוקרטיה, שיוויון זכויות, שילוב הקהילה הגאה ומתן אפשרות שווה לנשים להשתלב במקצועות הצבא. כל אלו, יתכן שהינם ערכים חשובים מאד, אך כך לא מנצחים במלחמה.

אם מישהו חיפש לאן נעלמו הניסים, אז מתברר שהם לא הלכו לשום מקום, הם נמצאים כאן בצה"ל. כאשר אני רואה עוד ועוד גיוסים של חיילים צעירים שבאים לגדודי הלוחמים בחטיבות הסדירות אין ספק בעיני שמדובר כאן בנס גלוי. אחרת, לא ניתן להבין מה מניע בחור מרמת השרון לוותר על קריירה נוחה ומבטיחה ליד הבית, ללא תוספת סיכון וללא שום לעג מטעם המשפחה והחברים, ולהצטרף במקום זאת למסלול לחימה שאין בו אפילו נקודת רווח אחת. אדרבה, צה"ל מתפאר כל העת בחשיבות לוחמת הסייבר ומזמין את המלשבי"ם להצטרף.

אמרו נא לי מה מניע בחור לעזוב כסא עור מסתובב וכוס ארומה בעזריאלי לטובת קוצים בישבן בשטח האימונים ומים תפלים במימייה צבאית? מה לכל הרוחות מניע בחור לצאת למעשה סדיסטי של תרג"ד חורף ברמת הגולן בשבוע גשום? כאשר למשוואה הזו מוסיפים את האפשרות להיפצע, למות או לשבת שנה וחצי בכלא במסגרת מילוי התפקיד, זה כבר גובל בשיגעון, או סתם ניסים ונפלאות.

אך אני חושש לעתיד, שלא לעולם יהיה חוסן. לאחר כישלון הניתוח של פרשת אלאור אזריה, הגיע הזמן לשקם את החולה. על צה"ל לשוב למסרים הפשוטים של רוח הלחימה, אהבת הארץ והמולדת, זכותנו על מלא רוחב ארצנו ועל מה ולמה בכלל אנחנו נלחמים. זה פיקוח נפש וזו משימה שצה"ל חייב מיד להסתער עליה ולנצח, פן יהיה מאוחר מידי.