אילו היה לי כוח
אילו היה לי כוח

ערב יורד. האוויר עומד מלכת - ועולם כמנהגו נוהג. בבית קפה בתל אביב  הוא לוחש לה סוד... בבית עץ כפרי בצפון, היא מוזגת מרק כתום לקערות עמוקות, וקושרת סינר לפעוט השובב.

באודיטוריום באולפנה דרומית רחש של התרגשות וקולות פעמונים של בנות גדולות-נשים קטנות , צוהלות הן ביום חגן... באולם במכללה למורים, אחרון הנבחנים מכבה את האור, חותם את בחינות הסמסטר. ובבית המדרש עומדים הם בתפילת העמידה - זקופים כגפנים בכרם ביבנה...

ושמיים קודרים קורעים קריעה. מול עם הנקרע לגזרים. מול אחים אהובים ,יודעי שמו ושומרי תורתו, נעקרים מרגבי ארץ חמדה.. רקיעים עליונים נקרעים מתחתונים.

הגירוש עצמו מקומם ומזוויע. אכן, קורע לב . אך בעיני, הכאב אמתי הוא לא בגירוש הפיזי מהבית, למרות שמדובר בקושי לא מבוטל. אני חוויתי את הגרוש מבית בנצרים, ואין דומה לתחושת האבדון, לקושי הפרידה.

אבל הניתוק שבלבבות.. אח נקרע מביתו, ועולם כמנהגו כואב. עקורי עמונה עדיין בחיים בצפיפות במדרשה ואין פתרון באופק. ואנחנו ממשיכים את שגרת חיינו. פה צריכה לקום זעקה!

ביום בו נכרתה יד מגופנו, ביום בו נעקרו גיבורי כוח מביתם, הוא מבצרם... אם אשכחכם , אחים מסורים - תישכח ימיני.