תודעה מקדשית

כמעט 50 שנה חלפו מאז הבגידה הגדולה שביצע משה דיין במוסרו בלא כל סמכות ורשות את הר הבית לידי הוואקף הירדני.

אסף פריד , ז' באדר תשע"ז

אסף פריד
אסף פריד
צילום: עצמי

את בית המקדש לא נבנה מתוך כיפוף ידים פוליטי וגם לא באמצעות רוב מקרי בכנסת, את בית המקדש יבנה עם ישראל כעם אחד בלב אחד. אולי זה יקרה רק כשיבוא המשיח אבל אין זה פוטר אותנו מהחובה לקרב את העם להר הבית והמקדש.

כמעט 50 שנה חלפו מאז מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית.

כמעט 50 שנה חלפו מאז הבגידה הגדולה שביצע משה דיין במוסרו בלא כל סמכות ורשות את הר הבית לידי הוואקף הירדני.

כמעט 49 שנה היה הר הבית בשלטון מוסלמי דה פאקטו. השלטון הרשמי היה בידי ממשלת ישראל אבל למעשה הוואקף הירדני היה הריבון בשטח, יהודים הורשו לעלות להר הבית כתיירים בלי שום זיקה למקום ואיש לא התחשב בהם בהתנהלות הר הבית.

בשנה וחצי האחרונות, ולא כאן המקום לעמוד על נסיבותיו, חל שינוי דרמטי ביחס ממשלת ישראל להר הבית וליהודים העולים להר הבית. את השינוי היטיב לתאר השר לבטחון פנים מר גלעד ארדן שנאם בכנסת בכנס "דורשי ציון" שארגן ח"כ יהודה גליק ואמר בין השאר "הסטטוס קוו בהר הבית מקפח את העם היהודי. אני יודע שיש לנו עדיין מה לשפר ובמה להשתפר". אמירה זאת לא נשארה בגדר מילים בעלמא אלא גם תורגמה למעשים אותם חש כל יהודי העולה להר. לא סתם שנת תשע"ו היתה שנת שיא במספר עליות היהודים להר הבית.

נכון הדבר, כפי שאמר ארדן בעצמו, יש לממשלת ישראל עוד מה לשפר, הרבה מה לשפר. אבל המגמה נכונה ועיקרה (מדהים שזה לא היה עד היום) הבנה שיש להתחשב גם ביהודים בהר הבית ויש להתאים את התנהלות המשטרה גם לצרכי היהודים.

אפשר לומר סכמטית שעד לפני שנה וחצי הממשלה על זרועותיה השונות ראתה ביהודים העולים להר מטרד, שנכפה עלינו להתמוד איתו. ואילו היום המשטרה רואה בעולים להר ציבור שיש לתת לו שרות. אין מה לחגוג. עדיין לא קבלנו היתר בניה, אפילו תפילה אסורה על יהודי בהר הבית, אבל המגמה חיובית וצריך כמובן להמשיך אותה.

השינוי הזה מקדם אותנו צעד גדול קדימה, צעד שצריך לקדם אותנו מדרגה נוספת לקראת בניין הבית. המשימה כיום היא לקרב את העם להר הבית ולמקדש.

כשלב ראשון בדרך ארוכה צריך ליצור "תודעה מקדשית" תודעה זאת יכולה להתקיים רק בהר הבית, יש לעלות בהר הבית, בטהרה כמובן, גברים נשים וטף ולהתמודד הלכתית עם כל הבעיות והקשיים שנוצרים, יש להחיות הלכות שהיו רדומות 2000 שנה, רבנים יֵדְעוּ לפסוק בהלכות טהרה רק אם ישאלו שאלות הלכה למעשה.

מעבר לעליה עצמה בטהרה, שהיא כבר מעשה גדול. יש להפוך את הר  הבית, כמקדם, מוקד עליה לרגל. עליה משפחתית-ציבורית-המונית להר בשלושת הרגלים כפי שנכתב בתורה. עליה אישית פרטית בימים מיוחדים, עליה של חתנים וכלות, עליה של בני ובנות מצווה עליה של אבלים. עליה של "מי שיש חולה בתוך ביתו".

יש לפגישה עם חתן בהר הבית ולברכה שתקנו חכמים "מי ששיכן שמו במקום הזה ישכין בינכם אהבה אחוה שלום ורעות וישמחכם בבנים ובנות" עוצמה אדירה.

יש לפגישה עם אבל שמקיף את הר הבית משמאל ולאמירה "מי ששיכן שמו במקום הזה ינחמך" כח אדיר.

יש לתפילה חרישית של אדם על עצמו, על משפחתו, על עמו ועל כבוד קונו משמעות מיוחדת שלא קיימת בשום מקום בעולם, כפי שאמר שלמה המלך בעת חנוכת הבית: "...וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם...".

למעשים הללו, הקטנים לכאורה. יש כח פועל, כח של חיים, כח של שיגרה, החזרת מרכז החיים אל המקדש כפי שהיה לפני החורבן. שגרה מקדשית שעל בסיסה נבנה את המקדש.

הדבר החשוב והפשוט ביותר שיכול לעשות יהודי שרוצה לקדם את בניין בית המקדש באמצעות הכשרת הלבבות של עצמו ושל שאר עם ישראל, הוא להטהר ולעלות להר הבית פעם אחת לפחות. בפעם הבאה למשוך איתו עוד בן משפחה, חבר, עמית לעבודה וכו'.

כך החלה שיבת ציון וכך ניצור מציאות מקדשית ונראה בקרוב בבניין הבית.