מפעל ההתנחלות דועך? נו באמת

יהודה הנדלר , ח' באדר תשע"ז

יהודה הנדלר
יהודה הנדלר
צילום: עצמי

במאמר דעה באתר הארץ, מבשר לנו שאול אריאלי על "דעיכתו של מפעל ההתנחלויות" לא פחות.

בדרך כלל הייתי מסתפק בצירופו של טור זה כנספח לספרו ההיסטורי של חגי סגל "והיום עוטפים בזה דגים" המגחיך אין ספור נבואות זעם ושווא של האגף השמאלי במפה הפוליטית הישראלית, אך לא הפעם. כאן, לצד גיבובי פרשנויות מגמתיות, יש כמה עובדות שצריכות לקבל התייחסות רצינית.

אם נתעלם מהעלבונות המביכים שמטיח הכותב באויביו הפוליטיים, אלו הנקודות המרכזיות שהוא מביא כביסוס לטענתו:

הגידול הדמוגרפי בהתנחלויות נבלם ואף נסוג.

עיקר הגידול מצוי בערים החרדיות שאינן מבוססות אידיאולוגית אלא מתוך מצוקה כלכלית.

גידול נוסף נמצא ביישובים סמוכי גדר שיסופחו למדינת ישראל בכל הסכם עתידי ולכן אינם מהווים נקודת כובד משמעותית במחלוקת בדבר שאלת "פתרון שתי המדינות".

נתונים מעוותים ופרשנות שגויה

אז אם בנתונים עסקינן, הנה כמה נתונים ששאול אריאלי שכח או בחר להסתיר מקוראיו האדוקים:

כל גופי המחקר העוסקים בבדיקת היקפי הבניה והגידול הדמוגרפי ביישובים היהודיים ביו"ש, לרבות הלמ"ס, מועצת יש"ע ומן העבר השני – שלום עכשיו, מצביעים על גידול קבוע ורציף הגדול משמעותית מן הממוצע הארצי. לשם המחשה עיינו בגרף המופיע באתר שלום עכשיו המציג את נתוני הגידול בהתנחלויות מאז שחרור יהודה ושומרון לפני יובל ועד שנת 2015 (נתוני 2016 טרם עודכנו באתר הארגון) גם אם יתאמץ אריאלי מאוד הוא לא ימצא ולו שנה אחת בה מספר התושבים היהודיים ביו"ש ירד – לרבות השנים 2005 בה גורשו מבתיהם 8500 תושבי גוש קטיף וצפון השומרון שהיוו 3.5% מכלל תושבי יו"ש, ו-2010 בה הוקפאה הבניה באופן טוטלי למשך 10 חודשים.

שנת 2016, שנת כהונתו האחרונה של הנשיא אובמה היא אולי השנה הגרועה ביותר לישראל בהיבט המדיני. שיאה הוא כמובן הימנעות מווטו אמריקאי על החלטה 2334 במועצת הביטחון של האו"ם, אבל זה רק הדובדבן, את המרורות המדיניים חשו תושבי יו"ש באותה שנה בהקפאה כמעט מוחלטת של כלל הליכי התכנון ביו"ש, שהובילה כזכור למחאה של ראשי יש"ע ואיומים מצד חלק מחברי הכנסת בבית היהודי שלא לתמוך בתקציב המדינה – מהלך שנבלם בצורה כמעט מוחלטת על ידי לשכת ראש הממשלה בשל הלחץ המדיני האגרסיבי. בהקשר הזה, יש לומר בהגינות כי השמירה על הגידול הדמוגרפי (המינורי – לעומת שנים קודמות) היא הצלחה למעלה מהמצופה בתנאים בלתי אפשריים.

הטענה כאילו החרדים הינם "מתנחלים בעל כרחם" גם היא לא מחזיקה מים מבחינה עובדתית – באופן מסורתי נתונה תמיכת המפלגות החרדיות לממשלות ימין, וההתרפקות על פסק ההלכה הידוע של הרב עובדיה יוסף "שטחים תמורת שלום" לא רלוונטית מאז פסק הלכה נגדי שכתב בשנת 2003 בו הוא חוזר בו מדבריו לאור כשלונו של תהליך אוסלו. גם בציבור האשכנזי - ליטאי לא נמצאו פרטנרים לחזונות השלום של השמאל מימי הנהגתו של הרב שך ועד מנהיגיו כיום. והציבור החסידי הרחיק לכת עוד יותר וקהילות רבות כגון: סלונים, קרלין, בויאן, חב"ד וברסלב, מנהלות חלק ניכר מפעולתן בהתנחלויות בעומק השטח.

בהקשר זה, יש לציין כי ניתן למצוא התאמה ביחס העקבי והמורכב של הציבור החרדי כלפי מדינת ישראל ליחס שלו להתנחלויות ככלי למימוש מדיניות לאומית, אך עם זאת, מבחינה דתית-אידיאולוגית בוודאי שהציבור החרדי רואה ערך במגורים ביהודה ושומרון (כל עוד ערך זה אינו מתנגש עם ערכים אחרים החשובים לו יותר כגון: לימוד תורה, חינוך, קהילה וכו').

ועוד על פרשנות

במשך שנים הואשמו מתנחלי גוש אמונים בהומוגניות ודוגמטיות חברתית ותרבותית, והנה כשסוף סוף נפרץ הסכר והנתונים מראים על התפלגות כמעט מדויקת של שלושת המגזרים: חרדי-דתי-חילוני בתוך אוכלוסיה של 450 אלף מתנחלים, עובר השמאל להכחשה והופך את המתנחלים החרדיים והחילוניים ל"מתנחלים בעל כרחם" ופותר את עצמו מהשאלה מה עמדתם המדינית של תושבי בית"ר עילית או אריאל. "הם הרי שם רק בגלל מחירי הדירות".

אריאלי ממשיך ותוקף את מקורות הגידול של ההתנחלויות בטענה שעיקר הגידול נובע מגידול טבעי ולא מהגירה חיצונית. גם אם נניח שהמספרים שהוא נוקב בהם נכונים, הרי שהוא בא לקלל ויצא מברך: דור ההמשך של ההתנחלויות מצביע ברגלים ונשאר בהם בהמוניו – אין חזון שמוכיח על הצלחתו כמו חזון המאומץ על ידי דור הבנים.

לבלוב והשתרשות

נקודה נוספת שחשוב לשים אליה לב, ואינה נמדדת בפרמטרים הדמוגרפיים, היא ההתעצמות הפנימית שעבר מפעל ההתנחלויות בעשור האחרון. נראה שהקשיים הרבים שהוצבו בפניו הביאו למעשה דווקא לשגשוגו במקומות בלתי צפויים:

עליית מחירי הדירות – אם בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים היה ניתן לרכוש דירות ביו"ש במחירים לא ריאליים (250-450 אש"ח ליח"ד בת 4 חדרים) הרי שבעשור האחרון הייתה עליית מחירים רוחבית וכיום ביישובים רבים נעים המחירים סביב מיליון ₪ ליח"ד בגודל דומה, דבר המעיד על התייצבות ביקושים ברמה זהה למקובל בשאר מדינת ישראל.

עלייה באיכות החיים – ביישובים רבים ניתן להבחין בין "היישוב הישן" ל"יישוב החדש" ברמת השירותים ואיכות החיים של התושבים, יהיו שיראו בכך תהליך של התברגנות ואולי אפילו הדוניזם אבל אפשר גם לראות את התהליך הזה כנורמליזציה המאפשרת לערכים נוספים להשתלב בבחירת המגורים ביו"ש מעבר להיבט האידאולוגי.

פריחת העסקים והתיירות ביהודה ושומרון בשנים האחרונות היא כמעט בלתי נתפסת – החל ביקבי בוטיק שכבר לא ניתן לספור, המשך בצימרים ומגוון אטרקציות תיירותיות וכלה במרכזי תעסוקה המעבירים את מרכז הכובד של ההסתמכות על עבודה במטרופוליטניים האזוריים, פנימה, אל תוך יהודה ושומרון.

ניתן להשוות את הצמיחה הדמוגרפית ואת ההתעצמות הפנימית לשלבי צמיחה של עץ: הלבלוב וצמיחת הענפים החדשים ניכרים לעין, אך לא פחות חשובה מכך היא ההשתרשות וההתבססות של הקיים. כך או כך שניהם מעידים על חוסנן של האמונה ושל הדרך.

קריאת השכמה

עם זאת, לאחר הצגת כלל ההסתייגויות, ראוי שתשמע כאן קריאת השכמה חשובה להנהגת הימין – הצבת יעדים אסטרטגיים ובדיקה שלהם בטווחי הזמנים של שנה, חומש ועשור.

מעבר למתווה הכללי שנוסח על ידי מועצת יש"ע בראשית העשור הנוכחי – "מיליון יהודים ביהודה ושומרון" לא נוסחה מפת דרכים מפורטת המציגה את הצעדים הנדרשים למימוש חזון זה, ותוכנית עבודה סדורה הנגזרת מאותם הצעדים.

למעלה מזאת, הכמות אכן איננה הכל. חשובה לא פחות היא הפריסה הגאוגרפית של היישובים בהידוק האחיזה בשטח, לא די להשקיע במרחב קדומים–קרית ארבע, אם תרצו: "קו חדרה–גדרה של יהודה ושומרון", יש לפעול להרחבת ההתיישבות בעיקר באגפים: דרום הר חברון, צפון השומרון ובקעת הירדן, אלו אזורים שההתפתחות בהן איטית כבר שנים ארוכות ומהפך בהן ישפיע על מפת ההתיישבות כולה.

את הבשורה והאתגר שלפנינו ניתן לנסח בפשטות: אם שמונה השנים של נשיאות אמריקאית עוינת הצליחו רק למתן את הגידול המרשים ביישובי יו"ש ניתן רק לשער מה ניתן להשיג בעבודה אפקטיבית ומכוונת בארבע שנים של נשיא וממשל אוהד וזה, רבותי, בידיים שלנו.