שקר האפרטהייד בישראל

הפלשתינים חיים באוטונומיה ומצביעים למוסדותיהם. עד התגברות מעשי הטרור והרצח, חיו יהודים ופלשתינים יחד

ד"ר דרור אידר , ט' באדר תשע"ז

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

מדוע מסתפקים שונאי ישראל בכינוי "אפרטהייד"? אם אפרטהייד הוא הפרדה גזעית או אתנית, גם בגרמניה הנאצית שרר משטר כזה.

התשובה פשוטה: הם יודעים שהטענה על נאציזם תגחיך אותם בעיני שומעיהם, שיבינו עם מי יש להם עסק. אז נותרנו עם אפרטהייד, טענה שקרית בעליל, אבל מבלבלת משהו. 

לאותם חלקים בשמאל, התוחמים את טענת האפרטהייד רק לשומרון ויהודה, נקשה: האם מדינה שחוק מרכזי בה הוא חוק השבות, הרואה ביהודי העולם אזרחים פוטנציאליים ואינו מתיר לבני דתות אחרות להגר אליה - אינה מדינת אפרטהייד? זו הרי טענת ההנהגה הפוליטית והאינטלקטואלית של ערביי ישראל. אפילו הענקנו להם זכות לבחור ולהיבחר לכנסת - אז מה? הם רוצים לשנות את אופי המדינה היהודית לגמרי. לתת לאסירים זכות לבחור להנהלת הכלא, אינה עושה אותנו הומניים. 

כשדוחקים לקיר את העילגים מבין טועני האפרטהייד, הם מדברים על "אפליה". זו קיימת בתחומים רבים אך אינה אפרטהייד. האם אפליה של מזרחים במקומות מסוימים היא אפרטהייד? או הדרתם של מרצים ימנים מרוב המחלקות למדעי הרוח והחברה? האם ערוץ 10, למשל, שאינו נותן לאף מגיש בעל השקפת עולם שמרנית־ימנית להוביל תוכנית (אבל בהחלט מאפשר פעם אחר פעם לליצן כאסף הראל להגיש תוכנית יחיד, כי הוא חבר במפלגת התקשורת הנכונה) - מזכה אותו בתואר "אפרטהייד"?  

האבסורד שבדברים מצביע בבירור על כך שהמונח הוא נשק במאבק לדה־לגיטימציה של ישראל. לחרפתנו, אידיוטים שימושיים בקרבנו מצטרפים כחיילים לצבא השקר הזה. דרום אפריקה ההיא הפכה מצורעת בעולם, ותקוותם של חלקים בשמאל היא שהעולם יאלץ אותנו לבצע מהלכי התאבדות מדינית, רק כדי להיחלץ מהלחץ הבינלאומי. 

עד אמצע שנות ה־40 בדרום אפריקה, ההתנהלות החברתית, הכלכלית והפוליטית דמתה לזו שרווחה בדרום האמריקני ואפילו באוסטרליה ביחס אל הלא־לבנים. ההבדל הוא שעם ניצחונה של המפלגה הלאומית (NP) בבחירות בסוף מאי 1948, הפכה ההפרדה לעניין חוקתי של מערכת חוקים ותקנות שקיבעו ארבע קבוצות נפרדות לגמרי: לבנים, שחורים, צבעוניים והודים. אפילו הספסלים והשירותים הציבוריים היו נפרדים, יחסי מין בין־גזעיים היו אסורים, ובתי החולים, מרכזי הקניות, מוסדות החינוך וחופי הרחצה היו נפרדים. 

בישראל, לעומת זאת, הכרזת העצמאות קיבלה מעמד חוקתי כשהוכנסה כסעיף ראשון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בייחוד בשל הסעיף האומר שהמדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". בדיקה של פסקי בג"ץ העלתה שאחד המנבאים הטובים לזכייה בעתירה הוא הלאום. הסיכוי של ערבי לזכות בעתירה בבג"ץ גבוה יותר מזה של יהודי.  

באשר ליו"ש, הפלשתינים חיים באוטונומיה ומצביעים למוסדותיהם. עד התגברות מעשי הטרור והרצח, חיו יהודים ופלשתינים יחד. גם כיום החיים הנפרדים אינם נובעים מעיקרון גזעי או לאומי חלילה, אלא מהחשש הביטחוני המוכח. אגב אפרטהייד, דווקא חסידי שתי המדינות אינם מוכנים להעניק אזרחות פלשתינית ליהודים אלא תובעים אזור "נקי מיהודים" (יודנריין). לעומתם, חסידי החלת הריבונות מוכנים להעניק לפלשתינים שם אזרחות ישראלית. 

בקרב הלא יהודים שקיבלו אזרחות, וגם בקרב בעלי מעמד התושב, אין דבר המתקרב למה שהיה בדרום אפריקה, למעט הרצון לנגח את ישראל. קנת מֶשו (Meshoe), חבר פרלמנט בדרום אפריקה שסבל תחת משטר האפרטהייד, אמר שההשוואה של ישראל למשטר האפרטהייד "בוגדת בזכרם של אלה שסבלו תחת משטר האפרטהייד האמיתי".

אלה שמשווים "מגמדים את הסבל שהשחורים בדרום אפריקה חוו, ומוציאים את העוקץ מהכאב". הוא הטיח בחסידי ההשוואה השקרית: "אתם מזיקים לאמת והורסים את הזיכרון של האפרטהייד האמיתי". נשיא דרום אפריקה לשעבר פרדריק דה קלרק, שעם נלסון מנדלה שם קץ למשטר האפרטהייד, ביקר בחריפות את המכנים את ישראל "מדינת אפרטהייד". "זה לא הוגן", אמר. אבל מה הוא מבין.  

באדיבות "ישראל היום"