צועדים בביטחה ובגאון לכישלון

מה שחסר לי בהתנהלות של נתניהו זה בראש וראשונה תיחכום מדיני, כזה שקיים דווקא אצל הפלשתינים

חגי הוברמן , ט"ז באדר תשע"ז

ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך נראה, מוביל את מדינת ישראל בגאון ובביטחה לכישלון המדיני המהדהד ביותר ביובל השנים האחרונות.

אם ביקורו של אבו-מאזן בבית הלבן של דונלד טראמפ, יסתיים בהכרזה משותפת על שתי מדינות בקווי 67', ובהקפאת התנחלויות כתנאי למשא ומתן – זאת תהיה 'הצהרת בלפור' הפלשתינית, מאה שנה אחרי הצהרת בלפור המקורית. והכישלון המדיני הזה יירשם אך ורק על שמו של נתניהו.

ואת הכישלון הזה שוב לא ניתן יהיה לתלות בטיעונים העבשים של 'הסכנה הגדולה ביותר היא איראן' – גם אם בשטח הסורי מול רמת הגולן אכן מתבצעים צעדים בעייתיים מבחינת ישראל, בנושא ההשתלטות האיראנית-חיזבאלליית – או בחששות מפני ניקמת המימשל האמריקני. הכישלון הזה הוא תוצרת כחול-לבן, וליתר דיוק: כישלונו של ראש הממשלה. מאז נבחר לנשיאות, בנובמבר אשתקד, לא שמע טראמפ מנתניהו את המשפט הכי חשוב: 'חזון שתי המדינות נגנז', או לפחות מוקפא. הוא גם לא שמע נכונות לספח שטחים שעליהם אין ויכוח פנימי בישראל.

מיד אחרי שטראמפ נבחר לתפקיד, עוד לפני שהושבע, הזהירו גורמים מדיניים את נתניהו, שדווקא בגלל שלטראמפ אין הבנה ואין דעה מגובשת בנושאים מדיניים, חשוב למהר וליצור איתו דו-שיח מדיני, לפני שמישהו אחרי יצליח לשכנע אותו בעמדות שאינן נוחות לישראל.

נתניהו התמהמה, 'מרח את הזמן', ולא מיהר להציג מדיניות ישראלית ברורה ומגובשת, כזו שתסיר מסדר היום את רעיון שתי המדינות. בכך הניח לגורמים ערביים, כמו מלך ירדן, להיפגש ראשונים עם טראמפ, ולשכנע אותו ב'חזון' המופלא של 'שתי המדינות'. נתניהו מילמל מילמולים על תיאום, ליברמן דיבר על 'פיצוץ', והמימשל הבין, שבישראל יש ראש ממשלה ושר ביטחון מבולבלים, שרועדים מפחד מאפשרות של שליטה ישראלית ביהודה ושומרון.

בנוסח שירו הקלאסי של רודיארד קיפלינג 'אִם', אם דווקא במימשל טראמפ רעיון 'שתי המדינות' יחזור להיות הבסיס לכל דיון מדיני, ואם תימשך הקפאת הבניה ביו"ש ובירושלים, ואם אפילו מימוש הסכם חתום בידי ראש הממשלה להקמת יישוב חלופי לעקורי עמונה יהיה תלוי בהסכמת הבית הלבן – זה יהיה הכישלון המדיני הגדול ביותר מאז מלחמת ששת הימים. והכישלון הזה יירשם על שמו של אדם אחד: בנימין נתניהו.

אם יש תפקיד לקבינט ביטחוני-מדיני – כבר הזכירו רק לפני שבועיים שהקבינט הוא גם מדיני, לא רק ביטחוני – זה בדיוק התפקיד ששרי הבית היהודי צריכים לדרוש: לא לאפשר לראש הממשלה להתחמק מקיום דיונים רציניים על המהלכים המדיניים הצפויים מול מימשל טראמפ והפלשתינים. אם ישנו משפט שאסור לקבל, הוא זה שאמר נתניהו בישיבת הקבינט לפני כחודש, ערב פגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ: "אני ניווטתי את היחסים בין ישראל לארה"ב באופן מושכל, ואמשיך לעשות זאת גם עכשיו". הניווט של נתניהו הוא הדבר שעליו הכי לא ניתן לסמוך. נתניהו מנווט ישירות לבוץ.

מה שחסר לי בהתנהלות של נתניהו זה בראש וראשונה תיחכום מדיני, כזה שקיים דווקא אצל הפלשתינים. בזכותו הם מצליחים שוב ושוב לשכנע את כל העולם, כאילו ההתנחלויות הן המיכשול העיקרי להסכם. התנאי היחיד של נתניהו, שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, הוא כזה, שממש קל לא להתחבר אליו, בייחוד כשביבי לא הצליח לשכנע, שהמשמעות המעשית של התנאי הזה היא, ביטול הדרישה הערבית ל'זכות השיבה'.

דווקא בגלל שטראמפ הוא איש עסקים, איש של 'ביזנס', אפשר לדבר איתו בלשון שהוא מבין: אתה מציע דיל; אני רוצה לדעת מה אני מרוויח מהעסק?

אם נתניהו כל כך מפחד לגנוז את רעיון 'שתי המדינות', הוא יכול לפחות להציב דרישה חד-משמעית: רעיון שתי המדינות מוקפא עד שנשמע מהפלשתינים אילו ויתורים הם מוכנים לעשות למען ההסדר. זהו תנאי שאפשר לחבר אליו בקלות איש עסקים במהותו, כמו דונלד טראמפ. המהלך ידחוק את אבו-מאזן לפינה, יחזיר את הכדור למגרש הפלשתיני. את הדרישה יש לתחם בזמן: אנחנו לא מתכוונים לחכות לכם עד בוא המשיח. אם בתוך חצי שנה, למשל, לא נשמע מהפלשתינים אילו ויתורים הם מוכנים לעשות, נספח חד-צדדית את השטחים שעליהם אין ויכוח בישראל, כמו גוש-עציון, מעלה-אדומים ובקעת הירדן.

מכאן ואילך הכדור יהיה במגרש הפלשתיני, דבר שלא קרה כבר שנים רבות, מאז שאבו-מאזן לא חזר – בעצם עד היום - עם תשובה להצעות הנדיבות של אהוד אולמרט.

המהלך נתון רק בידיו של נתניהו. הוא יעמוד במבחן?