בין השוטר המכה לרב המוכה

מאיר גרוס , כ"ח באדר תשע"ז

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

יש קו המחבר בין איש היס"מ  שהיכה תושב תמים על מה שנראה ללא עוול בכפו, לבין הרב לוינשטיין שהתפרסם לאחרונה בגין דבריו הקשים.

אין זה מקרה ראשון של שוטר מכה. מכות קשות מאוד, עד כדי סיכון ממשי לחייו של נער צעיר, צולמו והתפרסמו כבר בהריסת הבתים בעמונה לפני כמה שנים. גם הנחיותיו של קצין בכיר במשטרה להכות באכזריות באזרחים מוחים בפסיביות דמוקרטית מכובדת, תועדו בצורה שאינה ניתנת להכחשה. אלא שהעמותות השונות לזכויות האזרח, כמו גם העמותות להגנת ילדים, הגיבו- אם בכלל- בקול ענות חלושה.

גם התקשורת אזכרה את המאורעות הקשים הללו אי שם בשוליים. ואפילו ח"כים ואנשי ציבור מהמרכז ושמאלה, לא ראו בזה משהו שראוי להעלות, ובחריפות, על סדר היום הציבורי. ואילו עכשיו הרעש סביב השוטר המכה אינו פוסק. וההבדל בין המקרה הנוכחי למקרים האחרים נובע מגזענות פשוטה. אז, היו אלו "מתנחלים". משמע, הכה במתנחלים והצל את המדינה. הפעם היה מדובר בערבי. והדמוקרטיה השמאלנית קובעת אמות מידה שונות לבני אדם, על פי שייכותם למחנה "הנכון". עכשיו יתלו אותו בכיכר העיר.

וזה בדיוק העיקרון בהומה הרבתי המתחוללת סביב הרב יגאל לוינשטיין. מדובר במתנחל. וזו הזדמנות להוקיע את המתנחלים. בשליפה מן השרוול קל להיזכר במקרים קשים הרבה יותר. למשל, אותו פרופסור שצוטט בתקשורת כמי שמשווה בין חיילי צה"ל לבין אנשי האס. אס.  ולא נשמעה מחאה. לא מצד שר ביטחון ורמטכ"ל שחייליהם הועמדו אל עמוד הקלון. לא היועץ המשפטי ולא אישי ציבור. גם הפצ"ר נרדם בשמירה על כבוד חיילי צה"ל. כך דבריו של אותו פרופ' על ילדי חברון שהם כנערי ה"היטלר יוגנד"  לא הוציאו מהכלים את כל המדברים תדיר על הצורך להגן על ילדי ישראל.

למותר לציין ששרים לא הקדישו לזה גינויים. ובכלל סערה לא נחזתה בציבוריות הישראלית.  כך גם לא נעו אמות הספים כשמנהלת מוזיאון העוסק בשואה (!) השוותה את המחסומים ביהודה ושומרון למחסומים בגטו ורשה. פנייה לכתובות רלבנטיות (היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליט הצבאי הראשי, משרדי החינוך והתרבות וכיוצ"ב) נענתה רק על ידי משרד החינוך, שאם טיפל בנושא, לא טרח לידע אף אחד בעשייתו. ברור שהתקשורת- עוד לפני עידן "כאן"- התעלמה.

והאם צריך לאזכר שוב את נאומו האומלל והמקומם של סגן הרמטכ"ל ביום הרגיש של הזיכרון לשואה, ובמקום הכואב של "יד ושם". ונוכח כל העולם. ודווקא הוא זכה להגנת השר הממונה, כמו גם של הצבא, התקשורת ואישים שונים. ובטענות של חופש הדיבור, של חובתו כמחנך (???) להתריע, יצאו להגנתו. מה שלא עשו במקרה של הרב יגאל. שהוא – בין השאר- עוסק בחינוך שפירותיו הברוכים נראים בצה"ל ובמערכות אחרות.

אז, מה ההבדל?

אי אפשר לטעות. הרב לוינשטיין הוא מתנחל. וגם דתי רח"ל. ואלו שהוכו באכזריות שייכים לאותו מחנה. בעוד הערבי המוכה, כמו גם האחרים שאינם מוקעים לעמוד הקלון (הקצין, הפרופסור ומנהלת המוזיאון), חברים של בעלי האג'נדה השמאלנית. וממילא אסור לנזוף בהם. להם מותר.

שוטר מכה פוגע בכולנו, וסגנון דיבור פוגעני מנהמת לב, גם במסגרת פנימית, אינו ראוי. חמור מאלו, הרבה יותר חמור, הוא אי השוויון בהתייחסות ופגיעה מהותית בדמוקרטיה במדינה. שהרי הדברים פשוטים, לכאורה. אם מישהו פגע בחוק, יש משטרה ובתי משפט. אם מדובר בהבעת דעה, הרי אמור להיות חופש דיבור. ודמוקרטיה משמעה גם שוויון בין כלל האזרחים. ונדמה לי שבשיטתו של סגן הרמטכ"ל, אני מזהה תהליכים מחברות ומדינות  שעצם ההשוואה המתבקשת והבאתם הטבעית בהקשר הזה, מביישת את כולנו.