מה שווים נישואים אזרחיים?

יוני רוטנברג , ו' בניסן תשע"ז

יוני רוטנברג
יוני רוטנברג
צילום: עצמי

אחד העוגנים המשמעותיים של ההלכה היהודית במוסדות הממלכתיים של מדינת ישראל, הוא בתי הדין הרבניים העוסקים במעמדם האישי של יהודים אזרחי ישראל. חוק המדינה מכיר בסמכותם הבלעדית של בתי דין אלה לקבוע מי יחשב לנשוי ומי גרוש, וכל זה על פי המשפט העברי.

נשמע אוטופי? אז כדאי שתתכוננו לנחיתה – גם נישואין אזרחיים מוכרים כאן על פי חוק. אז כיצד תיתכן בלעדיות של המשפט העברי יחד עם הכרה בסמכות של מערכות אחרות? כאן מגיע הפלפול המשפטי החריף – בחוק הישראלי אמרנו בלעדיות, אך על פי החוק הבינלאומי יש להכיר ברישום לנישואים בכל מדינה שתהיה, על פי חוקיה. כך, נוצר לו מוסד ההתחכמות הנפוץ בארצנו, בו זוגות טסים לחו"ל להתחתן בנישואים אזרחיים ולאחר מכן שבים להירשם במשרד הפנים כחוק.

שאלת מעמדם של נישואים אזרחיים עוררה דיון רחב בקרב הפוסקים, שהעלו סברות מעניינות לכאן ולכאן. נתחקה אחר המקורות והטעמים שלהם, ונכיר את המנהג המקובל כיום בבתי הדין הרבניים בנושא.

חיים משותפים כגורם לקידושין

ברור לכולם, שהרישום עצמו והטקס על פי חוקי קפריסין, לצורך הדוגמה, אינו נחשב לכלום מבחינה הלכתית. בהלכה יש צורך במעשה קידושין (המקובל הוא בשווה כסף ע"י מתן טבעת), בעדים כשרים ובעיקר בכוונה ורצון לקדש אשה כדת משה וישראל.

מה שעורר את הדיון בין הפוסקים הוא המשך החיים המשותפים של השניים, ובייחוד חיי האישות, שיכולים להוות מעשה קידושין על פי ההלכה. לא רק שיכולים; בשו"ע (אבן העזר קמט,א) נפסק, שהנחת המוצא שלנו היא שכל גבר ואשה החיים ביחד מתכוונים לקידושין כדי להימנע מעשיית איסור, או בלשון המקור "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". ברם השולחן ערוך מסייג שהדברים אמורים רק במקרים מסוימים המחשבה על קידושין יותר קרובה לעלות על דעת בני הזוג, כמו למשל זוג גרוש ששב לחיות ביחד.

הקביעה "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" היא מן הסוג הקרוי 'אומדנא', כלומר השערה לגבי המתחולל במוחו של אדם אחר. מטבע הדברים, השערות שכאלה מושפעות מגורמים רבים ומשתנים, ויש צורך להעמידן במבחן כל העת. השולחן ערוך עצמו, עוד באותו סימן, קובע שהכלל הזה לא יחול על אנוסי ספרד שהתחתנו על פי חוקי הגויים. במקרה כזה, אין לשער שבני הזוג התכוונו לשם קדושין, שהרי הם התרחקו הרבה מן האמונה ב'דת משה וישראל'.

הפוסקים בני דורנו, ששבו לעסוק בסוגיה, התמודדו עם מציאות יותר מורכבת. לא מדובר כאן באנוסים, אלא ביהודים מוצהרים החיים במדינת ישראל. מאידך, אורח חייהם והבחירה שלהם להינשא דוקא בנישואים אזרחיים מלמדים שהם אינם מעוניינים להינשא כדת משה וישראל.

הרב יצחק אייזיק הרצוג, רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל העצמאית, העלה את הטיעונים האלה. בהרחבה רבה (ראו למשל: היכל יצחק אבן העזר ב, סי' לא-לג) הוא דן בסוגיה, וטוען שאם בני הוזג ידועים כמי שמנוכרים ליהדות, או במידה והם פונים לנישואים אזרחיים במקום בו ניתן בנקל לסדר קידושין כהלכה, אין לייחס להם כוונה של קידושין כדת משה וישראל.

הוא מעלה עוד סברה מעניינת – עם כל הכבוד לתלמידי החכמים הדנים בשאלה בבית המדרש, רוב העם, ובמיוחד אלה שאינם שומרי תורה ומצוות, אינו יודע בכלל על האפשרות לקדש אישה בבעילה, ולכן אינם מכוונים לכך.

המנהג בבתי הדין

לסברות שהצגנו עד כה, מצטרפת גם דעתו של הרב משה פינשטיין (אג"מ א"ה ח"א סי' עה) והרב עובדיה יוסף (יבי"א ח"ח סי' י'), שמעלים טענות דומות לאלו של הרב הרצוג. עם זאת, שניהם הנהיגו שהבעל בכל זאת ייתן גט. ומדוע? בגלל דעת מיעוט יחידה, אם כי נחשבת מאוד, של הרב יוסף רוז'ין, אותו גאון מבריק המכונה 'הרוגצ'ובר'.

ההברקה המקורית שלו הפעם, טוענת כי היות היהודי מחויב להלכה אינה פוטרת אותו ממחויבות לדיני בני נח. וכיוון שגם בבני נח קיים המושג 'אשת איש', שנוצר על ידי חיים משותפים, יש צורך בהליך של גירושין (אם כי הכוונה לגט פיטורין, השונה במהותו מגט המפרק קשרי נישואין). מחשש לדבריו הצריכו גט, אך רק באופן שלא יפגע באחד הצדדים או בילדיהם. אם הגט הזה יגרום לעיגון של האשה, או לחשש ממזרות לילדים, ייפרדו בני הזוג בלא כלום.

המנהג בבתי הדין הרבניים כיום הוא כדעת רוב הפוסקים שהזכרנו, להצריך גט היכן שלא יגרם מכך שום נזק (ראו פסקי דין בנושא כאן, תחת הכותרת 'נישואים אזרחיים'). שאלת הדיונים הממוניים הנגררים בתיקים כאלה גם היא מרתקת, אך ראוי להקדיש לה טור משל עצמה.