"אש ידידותית" מטראמפ

עו"ד אליקים העצני , ז' בניסן תשע"ז

אליקים העצני
אליקים העצני
פלאש 90

אי אפשר להתעלם יותר מן האש הנורית אלינו מכיוונו של טראמפ. אולם הימין מתעקש לראות בו "ידיד אמת", אם כן - איך נקרא לה? "אש ידידותית", אולי? אולם אש ידידותית נורית שלא במתכוון וזאת בכוונת מכוון, לפייס את אויבינו!

ואיך מזהים אש ידידותית, למשל בהשוואה לממשל האמריקני הקודם, שאת האש שחטפנו ממנו סיווגנו כ-"עוינת"? הלא גם לאובמה היו עוזרים ומקורבים יהודים, הוא הדליק נרות חנוכה, חגג סדר פסח , לא פעם – להבדיל מן הפעם האחרונה - עמד לצדנו באו"ם ובתחום הביטחוני לא מצאו אצלנו די מלים כדי לשבחו.

אבל הוא דרש את הקפאת הבנייה, גינה מילולית – ובדרך כלל לא יותר - כל החלטה לבנות, והעיקר - לא הסתיר את אהדתו לצד הערבי. על כך נחשב כ"עויין", ואת הבנייה שלנו המשכנו, ככל האפשר, מאחורי גבו. קשה יותר להתנגד לאש ידידותית. אם נראה מראה פגוע, נשדר חשש - לא "ידידות"!



טוען....

לשעה קלה השלינו את עצמנו שסוף סוף הגיעתנו תקופה של רוגע, ועכשיו – לך מצא את ההבדל בין ההקפאה העוינת ההיא להקפאה הידידותית החדשה, סטייל טראמפ, ושמא השנייה תהיה קשה מן הראשונה, מפני שמול ידיד אתה נאלץ, כלפי חוץ לפחות, להמשיך ולחייך.

וזה מה שאכן קרה בישיבת הקבינט האחרונה, בה הודיע נתניהו על ריסון הבנייה ע"י "צעדים משמעותיים לצמצם את ההרחבה של השטח הבנוי מעבר לקו הבנייה בישובים הקיימים". בימי אובמה, גזירה כזאת היתה נחשבת כמכת אגרוף בפרצוף, אצל טראמפ זו טפיחה ידידותית על השכם.

יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, מבקר קשות את החלטת הקבינט, אך עדיין רואה בטראמפ "ידיד אמתי" ובשלטונו "הזדמנות היסטורית". ויגאל דלמוני, סמנכ"ל מועצת יש"ע, מציין בסיפוק שעדיין אפשר לבנות אלפי יחידות דיור "בסמוך לשטח הבנוי ובתוכו". ואפילו בנט, ראש 'מפלגת המתנחלים', הצביע בקבינט בעד איסור הבנייה בכל המרחבים המוניציפליים, ואת דחיקתנו לקווי הבנייה הקיימים כינה – "מדיניות מאוזנת" ו"הסדר ראוי". כשכתבתי לפני זמן מה שעוד נתגעגע לאובמה, למצב כזה התכוונתי.

מה גם, שאת הגזירה הזו נתניהו והקבינט הטילו - על עצמם! לטראמפ , גם לפיתת החנק הזאת אינה מספקת, הוא דורש יותר, ועל כן הדיונים בוושינגטון בין הצוותים הגיעו למבוי סתום ! את הגטו החדש תחמו לנו ראש ממשלתנו והקבינט שלו בהתנדבות, טראמפ הוא הרי "ידיד"!

יש 'תיאורית קונספירציה' במחנה הלאומי, לפיה הגזירה כולה היא יוזמת נתניהו, אותה מכר לנשיא הירוק והתמים. אולם בראיון שטראמפ העניק לעיתון "ישראל היום" ערב הפגישה עם נתניהו הוא כבר גילה נטייה ברורה לצד הערבי. ציטוט:

"אני רוצה שישראל תתנהג באופן הגיוני בתהליך השלום...יש שטח מוגבל שנשאר, וכל פעם שאתה לוקח אדמה עבור התנחלויות, נותר פחות שטח. אני לא מישהו שמאמין שלהתקדם עם התנחלויות זה טוב לשלום..."

הדברים האלה שופכים אור על ההודעה המשותפת לעיתונות, מטעם הצוות שנתניהו שלח לוושינגטון ביחד עם הצוות האמריקני. האמריקנים הביעו "לקראת הסכם שלום... את חששות הנשיא...מן הפעילות ההתנחלותית". והצוות הישראלי הצטרף והודיע, "כי כוונת ישראל היא לאמץ מדיניות התנחלותית שתיקח בחשבון את שיקולי נשיא ארה"ב." והנה, בדיוק כך סיכם גם נתניהו את החלטת הקבינט האחרונה: "מתוך התחשבות בעמדותיו של הנשיא טראמפ תנקוט ישראל בצעדים משמעותיים לצמצם את ההרחבה של השטח הבנוי...", וזאת: "כדי לאפשר התקדמות בתהליך השלום".

וכאן אנו מגיעים לתמיהה הגדולה: ראשי ההתיישבות, הבית היהודי ושרי וח"כי הליכוד – איך לא שמו לב למשפט האחרון הזה, הקושר את מפעל ההתנחלות ל"התקדמות תהליך השלום"? כיצד נסתר מעיניהם שכאן מונחת הנחה שהתנחלות יהודית סותרת שלום ולכן חייבים לרסן אותה? ולהנחה הזאת ראש ממשלת ישראל והקבינט הסכימו פה אחד?

זאת ועוד: דיבורים על מו"מ, ולא כל שכן המו"מ בעצמו – אם יהיה כזה – מתמשכים על פני חודשים, אם לא שנים. קבלת נוסחה הכורכת את הבנייה עם המשא ומתן, עתידה למשוך את מה שדניאלה וייס בצדק מכנה "הספר הלבן" על המרחבים המוניציפליים שלנו – עד אין קץ. בינתיים, הערבים ממלאים את כל הנוף בבנייה מואצת, מכוונת היטב, ואותם – אין מי ש'ירסן'.

איך טמנו לעצמנו את המלכודת הזאת? אולי זו תגובתו הטבעית של 'ילד כאפות' שלפתע נתנו לו קצת כבוד, כפי שעשו בקבלת הפנים הנוצצת לזוג נתניהו, עד שלא הבחין שזו מלכודת-דבש?" ייתכן, שזו גם הנטייה המולדת שלנו להתחכם. נותנים לך בינתיים לבנות בצמוד לבתים? תיקח! ואח"כ תמצא תירוץ לבנות גם יותר רחוק, ובינתיים טראמפ ישכח או ילך, בקיצור: נסתדר! ועוד לא למדנו, שגם הצד השני יודע את 'הטריקים והשטיקים' שלנו, ויש תמיד גם יהודים שילמדו אותו. בינתיים, ממסמרים אותנו אל ההסכמות המילוליות שלנו, אנחנו נלכדים בהן.

ומה בדבר הטקטיקה? הערבים מצדם הקימו קול צעקה, כדי שהאמריקנים "ירסנו" אותנו עוד יותר, ויש מה לרסן, עובדה - מן ה'ריסון' הנוכחי יצאנו שבעי רצון!

בינתיים חלה אצלנו התפכחות, שסמוטריץ' ויוסי דגן מובילים אותה, ומהר מאוד יתברר שלא נוכל "לצאת מזה" מבלי לומר לטראמפ - 'לא'! אם הוא אכן ידיד, נישאר ידידים למרות אי ההסכמה בסוגיה הפלסטינית ואם חלילה לאו, עדיין יש מרחב לפעולה – בקונגרס, במפלגה הרפובליקנית, בקרב עשרות מיליוני תומכינו הנוצרים, בדעת הקהל האמריקנית, שברובה אוהדת את ישראל.

כדאי לזכור תמיד, שהיום ישראל אינה עוד "תולעת יעקוב", כי אם מדינה חזקה ומשגשגת, אבן ראשה לעולם המערבי בתוך גיהינום מזרח-תיכוני, ויש לנו היכולת לעמוד על שלנו בעניינים לאומיים חיוניים.