'להיות עם חופשי בארצנו'

דודי וכטל , י"ג בניסן תשע"ז

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

"אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו רוח של עבד... החירות היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן בעם בכללו, מתרומם על ידה, להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו" (הראי"ה קוק).

יציאה מבית עבדים מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. כל כך הרבה דיבורים על 'חופש' ו'זכויות', כל כך הרבה פוזה של 'חשיבה ביקורתית', 'מקוריות' ו'יכולת להגיד מה שאני רוצה בצורה חופשית', קוברים תחתיהם אמת עצובה ומרה – 'כולנו עבדים, אפילו שיש לנו כזה כאילו'. ו'חירות מזויפת היא הרבה יותר גרועה ושפלה מכל עבדות'.

יושב ושומע איך ברשת ב' או בגלי צה"ל עסוקים כל העת בהשוואות למתרחש בכל העולם. איך פעם אחר פעם מחפשים תקדימים אצל העמים אחרים, מנסים לברר מה אומרים בנושא הצרפתים, האנגלים, האמריקאים והספרדים. שואל את עצמי: האם להם נרצה להידמות? האם אפס שכל בגבולנו, האם לא אנחנו אלו שהנחלנו לעולם בעבר את היצירה האמתית והערכית ביותר, על ידי הקרנה פנימית ומופת של התנהגות לאומית?

עד מתי נחשוב שכל האור והטוב, השכל והתבונה, הקידמה והנאורות, המוסר והערכים, נמצאים רק מעבר לים, מחוץ לגבולנו? עד מתי נחוש את עצמנו כנחותים לעומתם, טפלים להם ונצרכים ללמוד מאורחות חייהם? כמה עוד אפשר לעסוק במדידת עצמנו לעומתם, עד כדי אובדן הדעת והיכולת לשים לב לאיזה עברי פי פחת הגיעו אותן אומות, הנחשקות בעינינו, בדרכי חייהם.

העבד אין לו כלום משלו בעולמו, הכול לקוח משל אדונו.

אם היינו כל כך בזויים וקטנים עוד ניתן היה לשאת את החרפה והמחנק שיש ברצון להידמות תמיד לאומות אחרות. "נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו". אבל כשנשא עינינו סביב, ואם גם נתבונן בעצמנו, נגלה שהרבה יופי, אור, מוסר וערכים יש לנו משלנו ואין לנו צורך להזדקק לאחרים.  

אנחנו בנים לעם, שאביו הראשון, מלבד זה שהוא היה מכניס אורחים ואיש חסד ענק שכל העולם התרבותי לומד ממנו ערכי חסד ויושר, היה גם מוכן להיזרק לכבשן של אש רק כדי לא לומר שהוא מסכים לשקר של האלילות, שאדם משתחווה למעשה ידיו, לאידיאלים שהוא עצמו המציא ומקריב להם את כל חייו.

כנראה שהיה לו את האומץ לומר גם דברים שלא היו נעימים לאוזניים של הסביבה שלו, עד כדי כך שהוא נקרא אברהם 'העברי', 'שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר שני'. צריך הרבה אומץ בימים הללו כדי לעמוד מול העולם 'הנאור' כולו, שכאילו מחזיק בכיסו את המנדט על הערכים, המוסר והאמת, להסתכל לו בפנים ולומר לו אחרת ממה שהוא חושב.

'המלך הוא עירום', הוא סיפור של כאן ועכשיו, סיפור של תרבות שלמה מוכת הלם ואלם, שמסתכלת על מציאות נוראית ובזויה של יחסי מין בין גברים, על זה שכבר קוראים לזה 'זוגיות' ו'משפחה', וכולם מכחכחים בגרונם, מיישרים את הצווארון ואומרים: 'נו, האמת היא שזה גם יפה וטוב', 'זה דווקא נחמד וראוי', 'נו, למה לא...'. המלך הוא עירום! זה לא יפה, לא טוב, אין כאן לא חיים ולא קידמה. התופעה הזו היא עתיקה ומוכרת והיא בדרך כלל סימן לשקיעת תרבויות והיעלמותם מהמציאות.

פעם, בעבר הלא רחוק, רק לפני כמה עשרות שנים, ידע העולם להגדיר לעצמו שקשר זוגי ומשפחתיות מוגדרים כיחסים בהם ישנה אהבה והם מביאי חיים. האם רק משום כך שעמים אחרים 'איבדו את ראשם' ושקעו כל כך עמוק ברפש של 'אהבת עצמך' והזכות לעשות ככל העולה על רוחך, נאמר עכשיו שגם יחסים, שכל מה שיש בהם הוא יצריות נמוכה ואגואיסטית, הינם 'קשר זוגי' והמיישמים אותם נקראים 'משפחה'? האם אנו חייבים לאמץ מיד את עולם הערכים שנמצא מעבר לים ולהיות משועבדים לו בצורה מוחלטת?  

'זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר'. מי שמדבר ומביע את דעתו, מיד חוטף. הרבה מאוד עמל מושקע ב'חינוך מחדש' של כולנו כדי שלא נהיה מסוגלים למחות ולומר את אשר על ליבנו. כולנו מובלים באף, בתכניות הטלוויזיה, במהדורות החדשות, בעיתונים וברשת, מדברים אתנו בפוזה ידענית ויהירה על מה נכון לחשוב ומה לא, מה מוסרי, ערכי, נאור ומתקדם ומה חשוך ושייך לעבר.

השנה נצטרך לשאוב מפסח עוד כפליים כוחות לחירות אמתית, חירות להיות נאמן למה שחרוט על לוח הלב ולמה שחרוט על הלוחות, להיות מסוגלים להתמודד עם התחושה שאנחנו 'המוהיקנים האחרונים', 'תימהוניים' ו'פרימיטיביים'.

כשנבוא לבדוק את החמץ לאור הנר, "נבדוק גם כן את חדרי הלב, לבער אחרי חומצת העבדות שנדבקה בנפשותינו, למען נוכל להיכנס אל חוג האורה של חג חירותנו ברוממות נפש, נקיים מכל כתם של עבדות, בין של אותה העבדות הגלויה, המשפילה את הנפש והרוח, ובין אותה העבדות הכמוסה, שמזייפת עצמה על ידי צבעים מזויפים של חירות שאנשים מסוימים מתעים על ידם את ההמון העיור... השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין".