לדמותו של העיתון "לאנשים חושבים"

סערת "הארץ" ומאמר הבלע של אותו יוסי קליין אינם צריכים להפתיע. הנה מה שנכתב ב"בפתח הגיליון", מספר 201 של רבעון "האומה", במרץ 2016.

יוסי אחימאיר , י"ח בניסן תשע"ז

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

"הם חיים תחת שלטון של כיבוש רק 48 שנה, בלא תקווה באופק, גוזלים את אדמתם, מקימים עליה עוד ועוד התנחלויות, לא מאפשרים להם חופש תנועה, פוגעים בהם בתוך בתיהם, משפילים אותם, מונעים מהם פיתוח כלכלי, מה שמדרדר אותם לאבטלה עמוקה – והם שרויים בייאוש של עם שלא רואה סיכוי הקמת מדינה משלו, עם כבוד עצמי ושליטה על גורלו שלו במקום כיבוש".

זוהי פיסקה ממאמר המערכת של עיתון "הארץ", מה-5 בפברואר שנה זו.

הבאנו את הפיסקה כהדגמה אחת, כמעט מקרית, אך אופיינית, למיתקפה האנטי-ציונית שמשתוללת מזה כמה שנים מעל דפי העיתון העברי היומי הוותיק. יכולנו להביא עוד אין-ספור ציטוטים דומים, בין אם ממאמרי המערכת ובין אם ממאמרים חתומים על-ידי "נערי שוקן", אבל נסתפק בזו האחת.

כידוע, מאמר-המערכת נותן את הטון היומי. הוא מנוסח בקפידה על-ידי צוות בראשות העורך, כאשר – יש להניח – הניסוחים נעשים בהשראתו של הבעלים מר עמוס שוקן שאינו מסתיר את דעותיו התבוסתניות - ואולי גם של שותפיו הגרמניים - בהכתבת הקו הפוליטי של עיתונו. לצד מאמר המערכת, מככבים ורוקדים לפי חלילו של הבוס-נותן-הטון שורה של פובליציסטים, שמחרפים בעטם את כל היקר והחשוב לעם ישראל, ומעלים על נס את מאבק הזרוע הפלשתינית של העם הערבי נגד המדינה הציונית, המדינה היהודית היחידה, הקטנה, המאויימת קשות מבחוץ ומבפנים. כמעט אפשר לומר על "הארץ": ונוסף גם הוא על צרינו.

ביקורת על הממשלה, מדיניותה, העומד בראשה, מפלגתו - הלא היא מפלגת השלטון – ניחא. זו טבעה של דמוקרטיה אמיתית, רוחשת ובועטת. אלה כללי המשחק. "הארץ" הינו כלי תקשורת לגיטימי, שבחברה דמוקרטית כמו זו הישראלית – על אף האיבה והטרור המשתוללים סביבה - יש לו זכות קיום מלאה. על כך אין עוררין. אלא ש"הארץ" כבר חרג מזמן מדיווח מאוזן ומביקורת עניינית של עיתון שמאל אופוזיציוני על שלטון ימין.

"הארץ" מיצב עצמו עמוק-עמוק מנגד לציונות, מנגד לאומה כולה, כאשר במוקד התעניינותו ומאבקו עומד הציבור הערבי-פלסטיני, ויהי מה. "הארץ" שם לעצמו למטרה – לפעול למען הקמת מדינה פלשתינית, ולהצדיק את המאבק האלים של הפלשתינים. "הארץ" תוקף את התנהלות צה"ל וחייליו, המשטרה ומג"ב, השב"כ ולוחמיו, מצדיק את הירידה, מעודד את החרמות על ישראל ברחבי תבל – ו"מבין" את האינתיפאדה הנוכחית, אינתיפאדת הסכינים נגד ישראלים חפים-מפשע.

ראו כמה שקרים טמונים באותה פיסקה שצוטטה בראש הדברים: "כיבוש", "גזילת קרקעות", "פגיעה", "השפלה", "היעדר חופש תנועה". מנה מרוכזת כזו של עויינות ושקרים ניתן למצוא כמעט כל יום בעמודי העיתון באותיות עבריות, שפעם - כשהיה זה עיתון ציוני - גם זאב ז'בוטינסקי נימנה עם משתתפיו. כמה צביעות ישנה כאן, במיוחד לאחר שישראל כבר מעניקה אוטונומיה לערביי יו"ש, נסוגה עד הסמ"ר האחרון, לקווי 67, ברצועת עזה – והמצב שם רק הורע. היישום של נסיגה מלאה ותוצאותיו המרות – לא ירתיעו את "הארץ", כמו כל שונאי ישראל, מלהמשיך ולהכתים את ישראל ה"כובשת" ולבקר אותה כמדינת "אפרטהייד".

אפשר כמובן לעצום עיניים, להתעלם מהעיתון (ואכן נרשמים ביטולי מנויים רבים), אך אי-אפשר להישאר אדיש כלפיו, כי צריך לזכור: "הארץ" כמעט אינו משפיע בתוך החברה הישראלית, אך נחשב למקור בר-סמכא למתרחש בישראל מחוץ לישראל.

אותם שונאי ישראל, מחרימיה ומשטיניה, המחפשים תחמושת לתעמולתם נגד "פשעי ישראל", ימצאו אותה בשפע מעל דפי "הארץ" במהדורתו העברית או האנגלית, בכתבי הפלסתר של גדעון לוי ("הרעים לטיס"), עמירה הס, יצחק לאור ("הארץ המרושעת"), דמיטרי שומסקי, רוגל אלפר ("הלוואי שאובמה ייכנס באמ-אמא של בנימין נתניהו"), מוחמד בכרי, זוהיר אנדריאס, אברהם בורג ("נשבור את הכלים"), דניאל בלטמן ("רצועת עזה החרבה מזכירה יותר ויותר את גטו ורשה"), ושלל פובליציסטים פלשתיניים שניתנת להם הבמה להשמיץ את המדינה שנואת נפשם. כתבי העיתון זוכים לפרסי הוקרה בבירות המערב, והעיתון נחשב שם לרציני והמדוייק בין עיתוני ישראל, בהיותו מקור "מוסמך" להלשנה על המדינה היהודית ורשויותיה.

ועם זאת, צריך לסווג את הנאמר לעיל בשני עניינים. ראשית, "הארץ" הוא אכן עיתון טוב במונחים עיתונאיים טהורים, מן הזן שהולך ונכחד, ומעמיק בסיפורי עומק – במיוחד כאשר אינו שופך ארס אנטי-ציוני - ומאיר פינות חשוכות בחיינו. מעל עמודיו ישנן כתבות בנושאי היסטוריה ועבר, מורשת ותרבות, ספרות ואמנות. "הארץ" נותן במה לכמה "עלי תאנה" ימניים כמשה ארנס וישראל הראל (אליהם מצטרף חבר המערכת ה"ימני" בני ציפר), וקשה להבין כיצד הם מתמידים בפירסום מאמריהם הנאורים, כאשר שכניהם לעמוד הם מעלילי כזבים ומצדיקי טרור.

על "הארץ" נהגו להתבדח, כי רק בתקופה אחת הוא היה בעד הממשלה – שנות המנדט הבריטי. בימינו העיתון הרחיק לכת – הוא לא רק נגד ממשלת ישראל, הוא נגד הציונות הגדולה, נגד המדינה ומערכותיה החברתיות-חינוכיות-תרבותיות. לפעמים דומה, כי זהו עיתון ערבי באותיות עבריות. גליקסון, השוקנים זלמן-שלמה וגרשון, שהיו מתונים כשלעצמם, בוודאי מתהפכים בקבריהם לנוכח ההקצנה שמוביל יורשם.

"הארץ" הוא המחשה לכך, שהשפעת התקשורת, בעיקר זו המודפסת, על דעת הקהל – מתמעטת והולכת. ככל ש"הארץ" ותומכיו בעיקר מ"מרץ" ו"הרשימה המשותפת", הערבית, מקצינים יותר, תוקפנים יותר, מעוותים יותר את תמונת המציאות – כך הציבור הנבון מתבצר יותר בעמדות לאומיות-ציוניות.

התמיכה הבלתי מסוייגת ב"מקופחים" הפלשתינים, הטרמינולוגיה השקרית של "אפרטהייד" ו"כיבוש", "אפליה" ו"קיפוח", רק מרחיקה את השמאל הקיצוני מכל עמדת השפעה של ממש. הם וביטאונם מקצינים, גורמים אכן נזק לישראל בעיקר בחו"ל, אבל השפעה של ממש כמעט אין להם, וטוב שכך. רכבת הציונות, הצודקת, הלאומית והליברלית, נוע תנוע קדימה ותתגבר גם על אלה בתוכנו שמנסים לתקוע טריז בגלגליה במטרה להסיטה מן המסילה.