ה'סיפור הסורי', כיוונים ומשמעות

הרב יעקב יקיר , כ' בניסן תשע"ז

הרב יעקב יקיר
הרב יעקב יקיר
צילום: עצמי

במלחמת הכל בכל בסוריה, המתנהלת מזה כ-6 שנים, קופחו חייהם של מאות אלפי אנשים נשים וטף, נפצעו מיליונים נוספים, ועוד מליונים הפכו לפליטים.

העולם בשלו, ותשומת הלב הציבורית מופנית אל סוריה במקרים מזוויעים במיוחד, כדוגמת המתקפה הכימית האחרונה, של משטר אסד באידליב. מדינת ישראל קולטת פצועים מהלחימה בסוריה, אך נראה שאין מדובר רק בסיוע הומניטרי, אלא באינטרס ביטחוני ישראלי.

מהו היחס הנכון שלנו למה שקורה בסוריה? לפי מה נקבעת העמדה היהודית האמיתית ביחס למאורעות שכאלו? האם הרגש הטבעי הוא שצריך להנחות אותנו? האם הרגשת החמלה הממלאת את הלב בראותנו נפגעים אזרחיים, צריכה להוביל אותנו לסיוע ממשי לאוכלוסיה הסובלת? או שמא הרגש הלאומי הבסיסי, הדורש גמול ממדינה ששפכה את דמנו אמור לשמח אותנו? האם ישנה התיחסות ישירה לשאלה זו בדיני התורה, בהלכות הפסוקות, ובערכי היסוד היהודיים העומדים בבסיס ההלכה?

יש הטוענים, שעל האדם להתייחס למאורע מעין זה ב'חופשיות מתפרצת' ולפעול על פי תחושותיו. לדעתם, אין לפעול רק מכוח חוק וציווי, אלא מתוך הלב האנושי המוסרי ונטיותיו, ואם הלב מתעורר לרגל האירועים על האדם לפעול. אך מהו המוסר של הלב האנושי? האם הוא רק ההתעוררות להיבטים הוויזואליים של מוות כימי? מה עם ההרוגים בסוריה שלא במתקפה כימית?

מה עם אלפי הרוגים באירועים אחרים בעולם המתרחשים ממש במקביל? ואם יש לב שחומל על מחבל שוכב ויש לב שלא מתעורר לחמלה, מהו אז המוסר? עמדה זו, מתאימה מאד להלך המחשבה הפוסט מודרני, המגדיר את כל המציאות על פי התחושות הסוביקטיביות של האדם.

בתפיסה הפוסט מודרנית השוללת את קיומה של האמת המוחלטת, היחס לכל מאורע אינו אובייקטיבי, אלא משקף את 'הנרטיב', את ה'סיפור' של המתבונן, על פי נקודת מבטו. ממילא, אין תחושות נכונות ושגויות, אלא בליל של נקודות מבט וזוויות, ואין צורך  בחתירה לאמת תוך הגדרת הצודק והלא צודק.

מוגבלותה של המחשבה הפוסט מודרנית, וחוסר היכולת להתמודד עם המציאות, כתוצאה ממנה, הם כבר מן המפורסמות, אלא שבעלי הטענה הנזכרת, טוענים שזו גם עמדתו של הרב קוק זצ"ל. לדעתם, סובר הרב קוק כי על האדם לדבוק בתחושותיו הטבעיות, בישרותו האנושית, ולפעול על פיה. כמובן שצריך הוא להיות נאמן להלכה, אבל 'תנועתו הנפשית', תחושתו הפנימית היא המובילה. אמירה זו נוגעת בנקודה יסודית במשנתו של הרב קוק זצ"ל, שיכולה להיות שורש האמונה ושורש הכפירה כאחד.

הטענה כי הרב קוק, מחזיק בעמדה הפוסט מודרנית, וסובר שהאדם הוא המגדיר את יחסו למציאות על פי תחושותיו והנרטיב שלו, ורק צריך 'להסתדר' עם ההלכה, אינה נכונה לחלוטין. העמדת האדם במרכז, והגדרת המציאות על פי תחושותיו, היא פרי הבאושים של הכפירה באלהים, שגרמה לעולם לאבד את האזימוט ואת הכיוון, ולהפסיק להבדיל בין טוב לרע.

הרב קוק זצ"ל, אכן לימד שעל האדם להיות טוב וישר ולא רק מציית לחוק ולדינים, אבל היושר והטוב שצריכים למלא את האדם מקורם הוא אלוהי, והאדם מתמלא בהם ע"י לימוד התורה וקיום מצוותיה. האדם הישראלי, המכיר את בוראו מלא בתורתו ומקיים מצוותיו, מתחבר למקורו האלוהי ואישיותו נעשית טובה וישרה.

החיבור לעולם הערכים של דבר ה' והכיוון המוסרי שבו, מולדים באדם מחשבות חדשות ומקוריות הנובעות מעולם הערכים אולם מקבלות זווית אישית וייחודית, אין מדובר בתחושות אנושיות ארציות, ביושר שפלוני הגדיר לעצמו, ובטוב שאלמונית קבעה לעצמה, כפי שסוברת המחשבה הפוסטמודרנית, אלא בחיבור למקור האלוהי ובהליכה בדרכי ה' האמיתיות מתוך תחושה פנימית. החיבור לאמונה, לישראליות, לתורה ולמצוותיה הבונה אישיות טהורה ובעלת תנועה נפשית מקורית, הוא שורש האמונה שלימד הרב קוק זצ"ל, והטענה כי האדם באשר הוא, צריך לפעול על פי תחושותיו, ורק 'להסתדר' עם ההלכה, היא תולדה של הכפירה הליברלית.

התבוננות במלחמה בסוריה, מתוך חיבור למקור האלהי של נפשנו ולאוצר התורה ומצוותיה, מעלה לתודעתנו מחד גיסא, את דברי הפוסקים: הבית יוסף, הט"ז והמשנה ברורה בשם 'מדרש הרנינו', שאין גומרים את ההלל כל ימי הפסח, כיון שטבעו המצרים בים, ואת דברי הגמ' על כך שיהושפט מלך יהודה לא הזכיר את טוב ה', בהודאתו לה' בצאתו למלחמה בבני מואב ובבני עמון, כי אין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים.

מאידך גיסא, אנו נזכרים, בזה שאנו שרים את שירת הים מדי יום, ומהללים את ה' על הטבעת המצרים שחרית וערבית, בדוד המלך שלא אמר שירה עד שראה במפלתם של רשעים, ובשלמה המלך שאמר "באבוד רשעים רינה". בהסבירם את המקורות השונים, חז"ל מלמדים אותנו, שאם התמלאה סאתם של הרשעים, ואז הקב"ה נפרע מהם, שמח הוא במפלתם ו'באבוד רשעים רינה', אבל אם עדיין לא התמלאה סאתם, והקב"ה נפרע מהם כדי להציל את ישראל מידם אין שמחה לפניו.

האם התמלאה סאתם של הסורים? האם יש שמחה לפני הקב"ה במפלתם?  

הרב קוק זצ"ל, לימד אותנו שסדר הגאולה שלנו: קיבוץ הגלויות, הקמת המדינה, והשלמת הקומה הרוחנית של התחיה, נאמר מפי משה רבנו בפרשת ניצבים. תחילה נשוב "עד ה' ", בקיבוץ הגלויות ארצה, ובהמשך, תבוא 'מילת הלב', לאהבה את ה' ולהיות ממלכה הקוראת בשמו. בתוך פרשת הגאולה הזו, מופיע הפסוק הבא: "וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ".

תוך כדי הצמיחה של גאולתנו יתן ה' את כל הקללות שב'כי תבוא', על אויבינו ושונאינו. האלשיך הקדוש, מסביר, על פי חז"ל, שזה שאמרה תורה 'רדפוך', בלשון עבר, ולא 'ירדפוך', בלשון עתיד, כפי שמתבקש, הוא מפני שהקב"ה יפרע מהם על כל הרדיפות של כל הגלויות. נתינת הקללות עליהם, לא תהיה לשם הצלת ישראל, אלא מפני שהתמלאה סאתם במשך כל הדורות.

התמוטטות מדינות הלאום הערביות במזרח התיכון, כנראה שאינה תוצאה מקרית, של 'האביב הערבי' ומדיניותו השגויה של אובמה. יתכן, שהקריסה של אויבינו, היא חלק מתהליך הגאולה הבונה עולם מתוקן, בו אין מקום למשטרי רשע שכל עניינם דיכוי האוכלוסייה שלהם והשמדת ישראל. כאשר מתחברים לסדר העולמי האמיתי, ובוחנים את המאורעות על פי תורת משה, ניתן להתייחס למציאות בצורה ישרה ונכונה.

כאשר מתמלאת סאתם של שונאינו, שרדפו אותנו במשך כל הדורות, הקב"ה מפילם ושמח במפלתם. רק מתוך המבט הכללי האמיתי על המלחמה, ניתן לבחון את המדיניות הנכונה המותרת והרצויה על פי התורה, בסיטואציות השונות.