יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל. במשפחה שלנו, איננו עושים מאמץ מיוחד לזכור, שכן שני הוריה של רעייתי הינם ניצולי שואה.
אביה איבד את הוריו ואת עשרת אחיו באושוויץ בעוד רק הוא ואחותו שרדו את התופת אשר, כמובן, רודפת אותו עד עצם היום הזה.
אם-אשתי התייתמה בילדותה והועברה ממשפחה למשפחה, ממחנה עבודה אחד למשנהו, עד שבסופו של דבר הגיעה ארצה כפליטה. מדי שנה, ביום הזיכרון לשואה, אנו מלווים את חמותי לטקס זיכרון או לבית-ספר כלשהו שם תספר לתלמידים את סיפור חייה.
חמי נותר בבית כשלזרועו המספר המקועקע, שמהווה עבורו תזכורת מספקת. הוא אינו אוהב לדבר על הזוועות שעבר וראה.
בעוד רעייתי והוריה חיים את השואה של אתמול, אני חי את השואה של היום, כואב את השואה באמריקה, אנגליה וצרפת, שם היהודים מתבוללים בשמחה רבה – שישים, שבעים ואף שמונים אחוזים מהם, והשיעורים רק הולכים ועולים. השואה שגרמו הגרמנים לעם היהודי חיסלה אותנו בגוף. נשמותיהם של הקרבנות נולדות-מחדש בארץ-ישראל עם כל לידה חדשה. השואה של היום הינה שונה. הגוף חי אך הנשמות הינן אבודות וחסרות עתיד. רצות, כשחיוך על שפתותיהן, על עבר מותן הרוחני.
הלב זועק, אולם הזעקה אינה נשמעת. זוהי זעקה דוממת, בדומה לתמונת האדם הזועק מכאב, הדמות המיוסרת בציור של האמן הנורווגי אדווארד מונק. השכינה, אמו של עם ישראל, זועקת בחשכה, אך זעקתה אינה נשמעת. ככלות הכל, אין זה מן הנימוס לצעוק. אין זה ראוי למשוך תשומת-לב לפצע הפתוח שאנשים בוחרים שלא לראות.
באמריקה העסקים כרגיל, אפילו כששבעים אחוז מקרב יהודיה מתחתנים עם בני-זוג שאינם מבני דתם. אכן, עשרות מיליוני דולרים מושקעים מדי שנה בתוכניות לחיזוק הזהות היהודית, אולם ה"פלסטרים" שמקורם בכוונות טובות אינם נוגעים בשורש הבעיה – האמת הפשוטה לפיה יהודים אינם שייכים לאמריקה, לאנגליה או לצרפת. מדי שנה, מנהיגים יהודיים מהתפוצות, ארגונים יהודיים, פדרציות ואיגודי רבנים מכריזים על תוכניות חדשניות המיועדות למשוך את הצעירים היהודיים, אך אין כל חדש תחת השמש: השואה ממשיכה.
כל עוד המטרה הינה חיזוק הזהות היהודית בתפוצות, הרי הליגות בייסבול של בתי-הכנסת נידונות מראש לכישלון. אין כל עתיד ליהודים בתפוצות. הגלות מעולם לא הייתה אמורה להימשך לנצח. עם הקמת מדינת ישראל, הצורך בתפוצות הגיע לקצו. ואולם, במדינות המערב היהודים בוחרים בהתבוללות במקום בעלייה.
מרכזים קהילתיים יהודיים עם בכירות-שחיה ומגרשי טניס הולכים וגדלים; מרכולים כשרים מציעים מדפים על גבי מדפים של מוצרי גורמה; הארגון "הלל" פותח מרכזים חדשים בקמפוסים; עוד מרכז ללימודי השואה מוקם כך שאנשים יוכלו לזכור; איפא"ק והיהודים שלא נסחפו אחר ג'יי-סטריט מתווכחים בנוגע למה שניתן לעשות על ההסתה האנטי-ישראלית במכללות; ועם זאת, אחרי ההשקעה הכספית העצומה בכל התוכניות חיזוק הזהות היהודית, רק כאלף יהודים אמיצים באמריקה (מתוח כחמישה מיליון) נרשמים מדי שנה לעלייה ארצה שם, תודה לא-ל, ההתבוללות כמעט ולא קיימת.
געוואלד! מתי הם יגידו לצעירים האלה את האמת – אפילו אם אף אחד אינו מעוניין לשמוע אותה? החיים היהודיים בתפוצות הגיעו לקיצם! אין כל תקווה, אין כל פתרון לבעיה, אין כל מרפא למחלה. אך אף אחד אינו רוצה להאמין לזה. אף אחד לא רוצה לעמוד מול העובדה הפשוטה והמובנת מאליה.
רק תעיפו מבט על הסטטיסטיקות ועל הגראפים – שיעורי ההתבוללות עולים משנה לשנה! העלייה הזו לא תיבלם באופן נִסי. עוד ועוד תוכניות לא יסייעו בהחזרת הגלגל אחורנית. "כן" – כך יאמרו מנהיגי יהדות התפוצות – "הנתונים אכן מצעירם ביותר", ובחיוכים גדולים ובטוחים בעצמם הם יבטיחו לך כי הם מגדילים את ההוצאה השנתית שלהם על התוכניות. ואולם, באותם חיוכים בטוחים בעצמם הם ימשיכו בשגרת חייהם, ימשיכו לחיות בסרט וימשיכו להיות אזרחים אמריקאים, בריטיים וצרפתים גאים ונאמנים, בדיוק כמו חבריהם הגויים.
חיה ושמח בחייך! זהו המוטו של כולם. כל עוד לא מהדהדים ברקע קולות צעדי מגפיהם של הנאצים, למי אכפת מה יהיה בעוד עשר שנים?! וכך, הם ממשיכים בתיאטרון-האבסורד שלהם ומכחישים את שואת ההתבוללות המתרחשת לנגד עיניהם, בדיוק כמו היהודים בגרמניה, בפולין ובהונגריה שלא התעוררו לקלוט את האמת עד שדלתות תאי הגזים ננעלו מאחוריהם, הם בכלל לא רצו להאמין, או הן, כמו במקרים רבים, שאף אחד לא אמר להם.