אבירים לעומת רוצחים

יהודה הנדלר , ל' בניסן תשע"ז

יהודה הנדלר
יהודה הנדלר
צילום: עצמי

לפני שבעים שנה, בלילה שבין יום שני לשלישי, ב' באייר, נשמעה בכלא ירושלים שירת "התקווה" שנקטעה בפיצוץ אדיר.

היה זה צליל רועם שסיים את חייהם הקצרים של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, לוחמי האצ"ל והלח"י ששמו קץ לחייהם בתא הנידונים למוות.

רבים מכירים את העובדה שהם ויתרו על כוונתם לפוצץ את עצמם עם התליין ומפקד הכלא האכזר בשל התעקשותו של הרב גולדמן להיות נוכח במעמד ההוצאה להורג, אולם ישנו עוד פרט היסטורי נשכח שהתפרסם רק בשנים האחרונות.

כשבאו בני משפחתו של מאיר פיינשטיין לקבל את חפציו האישיים בכלא לאחר מותו, לא נמצא התנ"ך האישי שלו. לא הועילו החיפושים אחריו והאבידה לא נמצאה במשך עשרות שנים.

לפני כעשור, בסמוך לפטירתו ביקש אזרח אנגלי בשם תומאס הנרי גודווין מבנו דניס לפעול על מנת לאתר את קרוביו או שאריו של מאיר פיינשטיין, תוך שהוא מספר לו סיפור מדהים: כשהחליטו מאיר ומשה להתאבד בתאם שבכלא, הם רצו להימנע מפגיעה באותו שוטר שהופקד על השמירה עליהם.

מאיר קרא אל השוטר הגיש לו את התנ"ך האישי שלו לאחר שכתב על הכריכה את ההקדשה הבאה בעברית ובאנגלית: "בצל הגרדום, 21.4.47, לחייל האנגלי, בעומדך על המשמר, לפני עלותינו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד וצעדנו בכבוד. טוב למות עם נשק בידים, מאשר לחיות עם ידים למעלה. מאיר פיינשטיין" מאיר ביקש ממנו להתרחק מעט על מנת לכבד את פרטיותם, השוטר תומאס, צעד מספר צעדים קדימה, ירד במדרגות ואז נשמע הפיצוץ.

הסיפור הזה מקבל משנה תוקף לאחר ששביתת הרעב האחרונה של המחבלים הערביים בכלא העלתה מן האוב את ההשוואה הבזויה של לוחמי המחתרות לרוצחים הערביים.

בהודעה של ארגון השמאל הקיצוני "גוש שלום" נכתב כי "לפי הכללים הנהוגים במערכת המשפט הישראלית כיום, מפקד האצ"ל מנחם בגין, שהורה אישית על ביצוע הפיגוע הזה (במלון המלך דוד), היה ראוי להישפט ל-91 מאסרי עולם מצטברים – וזאת בנוסף לעוד עשרות מאסרי עולם על עשרות מעשי הרג אחרים שביצעו אנשי האצ"ל בפקודתו ובהנהגתו של מנחם בגין", הצטרף אליו אושיית הפייסבוק ג'ון בראון שחלק עם עוקביו הגיגים העוסקים במחבל רוצח המונים (תוך רמיזה שהוא כותב על ברגותי) החותם במילים הבאות: "ואולי באזורנו רק אנשים שפלים מהסוג הזה מסוגלים לעשות שלום ... אני לא אסלח לו על רצח ילדים חפים מפשע ... אך אני מקבל את העובדה כי מנחם בגין היה מנהיג לגיטימי של עם ישראל וכך יש להתייחס אליו".

אך לא רק הקצוות ההזויים של השמאל העלו את הטענה הזו, השר יריב לוין נשאל על ידי רוית הכט בראיון בגל"צ האם אינו רואה קווים מקבילים בין המחבלים היושבים בכלא בישראל לבין לוחמי המחתרות, לוין דחה בשאט נפש את עצם ההשוואה, אבל נראה כי הגיעה השעה, לכבודם של הלוחמים לתקומת ישראל לנפץ את השקר שבעצם ההשוואה.

עובדות

עוד לפני שאנחנו מתבקשים למהות והיא – בדיקת צדקת המאבק של העם היהודי על תקומתו לעומת המאבק הערבי נגד מדינת ישראל, כדאי לעשות קצת סדר בעובדות עצמן:

מאפייני הפעילות הלחימתית של המחתרות נחלקו לשלושה חלקים:

פגיעה בסמלי שלטון ומרכזים אסטרטגיים בריטיים.

פעולות תגמול בתגובה להתקפות טרור ערביות.

כיבוש אזורים בשליטה ערבית כהגנה או כדרך לביסוס השלטון העברי בארץ.

במסגרת הפעילות מהסוג הראשון – נגד הבריטים, נשמרו לוחמי המחתרות באדיקות מפגיעה בחיי אדם או בלתי מעורבים. מרבית הפעולות בוצעו כנגד מתקנים אסטרטגיים בלתי מאויישים כגון: רכבות, גשרים, מרכזי פיקוד וכדו' או עם התראה על הימצאות פצצה די זמן מראש על מנת לפנות מהמקום את כל האזרחים והימנעות מפגיעה בחיי אדם (כדוגמת פיצוץ מלון המלך דוד).

די אם נזכיר בהקשר זה את שני עולי הגרדום אליהו חכים ואליהו בית צורי, שהתנקשו בלורד מוין לאחר שזה היה אחראי במישרין למותם של מאות יהודים באוניית ההעפלה "סטרומה" וכן מנע את האפשרות להצלתם של כמיליון יהודים מידי הנאצים בעסקה שהוצעה לו על ידי אייכמן, בנתיב בריחתם מזירת ההתנקשות, נתקלו השניים בשוטר מצרי שניסה לעצור אותם, השניים יכלו לחסלו ולהימלט, אולם בחרו שלא לעשות זאת – דבר שהוביל ללכידתם ולמעשה למותם.

במסגרת הפעילויות מהסוג השני והשלישי שכוונו בעיקר מול האוכלוסייה הערבית בארץ, אכן ננקטו פחות אמצעי זהירות, אולם יש לראות את הדברים בהקשר המדיני של אותן השנים: הטרור הערבי היכה ללא רחם, בשנת 1936 בין החודשים אפריל-אוקטובר בוצעו מאות מתקפות טרור שבמהלכן נרצחו 80 יהודים ונפצעו מאות. השלטון הבריטי בארץ נמנע ביודעין מהגנה על היהודים ולעיתים אף עודד בהעלמת עין מעשי רצח כאלה.

באין יכולת מודיעינית ומבצעית לטיפול כירורגי בגורמים העוינים, הפעולה היחידה שיכלה למנוע או לכל הפחות להקטין את המוטיבציה לביצוע ההתקפות היו פעולות תגמול כנגד אוכלוסייה ערבית בסגנון של "עין תחת עין" אולם גם כאן נעשה מאמץ לפגוע דווקא בראשי הכנופיות בעצמם (כמו למשל בפעולה בשוק הערבי בירושלים ב15.7.1938). למותר לציין כי ככל שפחתו פעולות הטרור הערביות (לדוגמא בראשית 1937) פחתו גם הפעולות ההתקפיות של המחתרות כנגד הערבים.

כמובן שההשוואה לטרור הערבי מופרכת לחלוטין – רובו המוחלט של הטרור הערבי מכוון נגד אזרחים וכולל הרג חסר אבחנה ביודעין, האוכלוסייה הערבית עצמה אמנם מסתייגת מן השפה ולחוץ מהרג של חפים מפשע, ואבו מאזן אף גינה לא פעם פיגועי טרור נגד אזרחים, אבל הוא ממשיך ומתגמל את משפחותיהם ביד רחבה על פועלם למען המאבק ב"כיבוש".  

מאפיין עובדתי נוסף שיש בו ללמד על התהום המוסרית הפעורה בינינו ובין אויבינו, הוא השיח המוסרי הפנימי. לאורך כל המאבק טרום הקמת מדינת ישראל, ניהלו המחתרות ביניהן ובתוכן שיח ער על מידת המוסריות של פעולות לוחמניות כאלו ואחרות. שיח זה, אם להיות כנים, היה כרוך גם בפוליטיקה ומאבקים אידיאולוגיים נלווים, אולם הדיון המוסרי בגבולות המאבק היה נוכח משך כל הזמן גם בין המחתרות וגם בתוכן.

העובדה שהאצ"ל והלח"י הואשמו לא פעם על ידי ההגנה והנהגת היישוב בחציית גבולות מוסריים במאבק ידועה, אולם גם בתוך האצ"ל והלח"י היו לוחמים שהושעו מפעילות ואף הוענשו על פעולות עצמאיות שלא תאמו את הקו המוסרי של הארגון.

לעומת זאת, יחסה של מרבית החברה הערבית למאבק האלים חף מדיונים מוסריים כאלו, ממתקים מחולקים ביום שבו מצליחים מרצחים לגדוע את חייהם של אימהות וילדיהם, כיכרות ורחובות נקראים על שמם של רוצחי המונים, וקדושת המאבק ב"כיבוש" מכבסת את הזוועות המוסריות שנרתמות למימוש המטרה.

אף אחד לא מדבר על צדק

מעבר לעובדות שהוזכרו יש היבט חשוב נוסף, שנראה שקצת נשכח בשיח הנרטיבים העכשווי, והוא – צדק. לא כל מי שלחץ על הדק דם בנפשו מכתים, יש לחיצה על הדק שאכן מכתימה את הנפש לעד, אך יש גם לחיצה כזו שאין צודק ומוסרי ממנה.

נשוב לרגע לשנות ה30-40 של המאה הקודמת, באירופה מצהיר אדולף היטלר על כוונתו לפתור בכוח את הבעיה היהודית, מאיים ומבצע. בו בזמן הפתרון האמיתי לבעיה היהודית מצוי בארץ ישראל, זו שנשלטת על ידי המנדט הבריטי. אבל בריטניה מנעה בערלות לב את בריחתם והצלתם של המוני יהודים מגיא ההריגה. זו בהחלט סיבה מוצדקת למאבק מזוין לפריצת ההגבלות על מדיניות ההגירה ומימוש החזון להקמת מדינה עצמאית שתגן על זכות הקיום של יהודים בארץ ובכל העולם.

האוכלוסייה הערבית בישראל מעולם לא עמדה בפני סכנת השמדה אפילו לא באופן הצהרתי, שלא לדבר על סכנה ממשית כזו, האם ניתן בכלל להשוות מאבק לחיים ולמוות למאבק שהוא לכל היותר מאבק טריטוריאלי?

ואם כבר בטריטוריה עסקינן, הרי שהסכמה בינלאומית להקמת בית יהודי בארץ ישראל היתה קיימת שנים רבות לפני שקמה המחתרת הראשונה, הסכמה זו התקבלה על ידי בריטניה עצמה ואושררה על ידי האו"ם ב1917.

למעשה, פעלו הבריטים שלא על פי המנדט שקיבלו ומנעו את יישומה של ההחלטה המדינית שהם בעצמם התחייבו אליה.

לעומת זאת הרשות הפלסטינית מעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית מחייבת כמדינה, זאת על אף ההכרה בה כיישות מדינית משונמכת בחלק ממוסדות האו"ם.

ומעל הכל, יש למדוד את הצדק בשורשים ובזיקה למולדת – היהודים בארץ ובחו"ל שתבעו הקמת מדינה בארץ ישראל עשו זאת מכוחה של הזכות ההיסטורית המוכרת והמוסכמת בכל העולם. תביעה זו לחידוש עצמאות מדינית במקום בו ניהלנו את חיינו הלאומיים העצמאיים למעלה מ1000 שנים היא אמיתית מוסרית וצודקת מאין כמוה, גם אם לשם מימושה נעשה שימוש בכוח הזרוע.

כאשר הפלסטינים תובעים בעלות על טריטוריה שמעולם לא קיימו בה שלטון עצמאי משלהם זו דרישה חסרת כל הצדקה, כשהם רוצחים על מנת לממש את הדרישה המופרכת הזו הם שמים את עצמם במקום שלוחמי המחתרות מעולם לא היו בו.

נראה שהאירוניה מגחכת לעצמה כאשר נכדיהם האידיאולוגיים של אלו שתמכו בהבלגה ובהימנעות מהפעלת כוח צבאי על ידי המחתרות כנגד שלטון זר וכנופיות של רוצחים, מצדיקים בעיוורון מוסרי והיסטורי את הטרור הערבי נגד אזרחי ישראל.

תודה לאלידע בר שאול על הסיוע לכתיבת המאמר