כאשר נולדתי בירושלים – התרחש בוורשה הרחוקה מרד גטו ורשה. מרד אבוד-מראש נגד הצורר הנאצי.

שואת העם היהודי היתה בעיצומה.

כאשר הייתי בן ארבע -  זה היה לפני שבעים שנה בדיוק - דב גרונר, מרדכי אלקחי ,יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, עלו בסערה השמימה בחדר הגרדום בכלא עכו.

המרד נגד השלטון הזר הבריטי בארצנו היה בעיצומו.

לוחמי מחתרות יהודיות שילמו בחייהם בלחימה, שם וכאן, למען הקיום היהודי, למען שיחרור המולדת וזירוז יציאת הבריטים מארצנו - מי נפל בקרב, מי עלה לגרדום ושירת התקווה על שפתיו.

היה זה המשורר אורי צבי גרינברג שעוד ב-1937 חזה בשירו "יהודה היום, יהודה מחר, משא דווי ומשא גיל"  -  ואני מצטט:

"אני רואה עינויים שיבואו עלי / איומים מאלה אשר בהווי. / אני שומע הרבה יללות באוזני. / אני רואה הרוגים וטבוחים ובערות./ אני רואה בתי כלא עבים, תליות – בירושלים, ביפו, בעכו – ופני סיקריקין יהודים נידונים למיתה. / אני רואה איך הללו הולכים לתלייה ושחרית ירושלים בשעוות פניהם"....

כעבור כשנה עלה לגרדום ראשון הניתלים תחת שלטון המנדט הבריטי -  שלמה בן-יוסף, ז"ל.

הייתי בן 11 כאשר שמעתי לראשונה על דב גרונר, ועל עולי הגרדום האחרים. דב - שניצל מההשמדה בהונגריה והיה ללוחם האירגון הצבאי היהודי בארץ-ישראל, שסימל בלחימתו ובגורלו את המעבר משואה לתקומה.

זה היה במאי 1954, כאשר נלוויתי אל אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר, לטקס חנוכת אנדרטת גרונר וחבריו אל מול משטרת רמת-גן, אשר אליה פרצו לוחמי האצ"ל, לפני 70 שנה, במטרה לפגוע במבצר צבאי בריטי, כאן בלב היישוב העברי, ולהחרים נשק.

דב נפצע ונתפס, שלושה מחבריו נפלו בפעולה: יעקב זלוטניק, ישראל פיינרמן ויצחק בילו, זכרם לברכה.

צריך להבין את התקופה ורוחה, שש שנים בלבד מאז כוננה העצמאות וקמה המדינה.

שלטון ללא מיצרים של מפא"י בארצנו. בכלכלה, בתקשורת, בחברה, בתרבות. הרבה דברים חיוביים עשה, הרבה עוולות ביצע. האפלייה בכל התחומים נגד יוצאי האצ"ל ולח"י, נגד הנימנים על מחנה ז'בוטינסקי ובית"ר - היתה בעיצומה.

והנה כאן בעירנו, עיר היוזמה החופשית, העיר ללא-מעמדות, הלא-אדומה, בהנהגתו של אברהם קריניצי הענק, חונכים העיריה שלנו, יחד עם אירגון של"ח, לשיקום לוחמי חופש, שקם בלית ברירה להקנות ליוצאי האצ"ל ולח"י מעט מהזכויות שמנעה מהם ממשלת בן-גוריון - ובכן חונכים בכנס רב רושם של "דור המחתרת", אנדרטה מופלאה, אתר הנצחה אדיר לגרונר וחבריו, אל מול הטיגרט, בניין המשטרה, לא עוד בריטית כי אם עברית.

אני צועד משיכון הוותיקים במעלה רחוב רש"י לצידו של אבי. פניו של "אבי המרי העברי" עוד משנות השלושים - קורנות. הערצה אליו בטקס מופגנת. גאוותו של האיש הצנוע הזה אינה מוסתרת.

מצד אחד "הרקב ביעקב" - כהגדרתו – שולט במדינה ביד רמה, והוא עצמו ממשיך להיות מוחרם ומגודף על-ידי השמאל. ואולם מצד שני – בשמורת הטבע האזרחית, הלא סוציאליסטית, הלא היא רמת-גן - הנצחה כה מרשימה לגיבורים שמסרו נפשם למען רעיון השיחרור, החרות והתקומה.

זה כבר 63 שנה שניצבת שם האנדרטה – מעשה ידי אחת הפסלות הגדולות ביותר במאה העשרים, חנה אורלוף ז"ל. עד היום נחשבת אנדרטה זו לאחר המרשימות והמופלאות ביותר בחוצות ערי ישראל, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה אמנותית.

הרעיון – לביא צעיר, לוחם החרות היהודי, נושך ומכאיב לאריה הבוגר, הזועם, המסמל את צבא הכיבוש הבריטי, מובע ביצירה פיסולית מוטבעת בברונזה, זועקת ומקורית כל כך.

ועל האנדרטה שמנציחה את כל עולי הגרדום חברי ניל"י, האצ"ל, לח"י וההגנה. מוטבע פסוקו של ראש בית"ר: "בלהב המרד שא אש להצית".

כאן, בביתו של אברהם קריניצי, נאמר היום כך: תודה לך אבי עירנו, זכרך לברכה, שעשית אולי יותר מכל מנהיג ציבור ישראלי אחר, להנצחת הגיבורים והגבורה, שאין לה אח וריע!

אנחנו נמצאים בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולוחמי המחתרות.

כל החללים, כל הנופלים, יקרים ללבנו, חקוקים על לוח לבנו, אבל דומה כי גבורת דב גרונר וחבריו, עולי הגרדום, היא מעל ומעבר. בסערה עלו השמימה, בהכרה ברורה, כדי שעם ישראל יהיה ריבון ועצמאי על אדמתו, והודות להם ולכל הנופלים מזה 69 שנה עם ישראל מקיים חיי עצמאות, בארצו, במולדתו.

ציטטתי קודם לכן כמה שורות מאורי צבי גרינברג ז"ל, משורר הקיטרוג והאמונה, שהתגורר – כמו אבי המנוח – ברמת-גן, במרחק הליכה מאנדרטת גרונר וחבריו, הניצבת בז'בוטינסקי פינת רש"י, אל מול משטרת רמת-גן.

כולי תקווה, כי יישמר לעד גם הבניין ההיסטורי הזה, עדות לשלטון זר שהיה וחלף מארצנו.  

אלמנתו של אצ"ג, המשוררת עין טור מלכא, הלא היא עליזה גרינברג, תבל"א, מתגוררת באותו בית עד היום. בימים אלה יצא לאור קובץ שיריה "בין בינותינו" - ובו השיר "מותו של דב גרונר", אשר  
"ה ז ה י ר ו   פ נ י ו  ב ז ה ר  ע צ ב  ק ו ר ע  ע ב".  

וכך מסיימת המשוררת: 'קום על רגליך' לשמע גזר-הדין, / צוה קצין בריטי. דב  סרב, /  על לסתו הפצועה סתר לו. / התר לי לשיר, פנה דב, / את שירת התקוה כלה. / הוא, את שירת התקוה / שר עד תמה/ עד תמו.

דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר, באירוע לציון 70 שנה לעולי הגרדום, שהתקיים בבית קריניצי ברמת-גן