התגרות גרמנית ביום השואה

ד"ר רון בריימן , ד' באייר תשע"ז

עצמי

שר החוץ הגרמני, מדינה המציגה את עצמה כ"אחרת" וכ"נאורה", וכמי שהפיקה את לקחי השואה מעשה ידיה, התנהג בביקורו בישראל כפיל בחנות חרסינה: למחרת יום השואה האורח הבלתי-מנומס מצא לנכון להיפגש דווקא עם נציגיהם של ארגונים שהאוטו-אנטישמיות היא המאפיין העיקרי שלהם.

איש לא מנע ממנו להיפגש עם יו"ר האופוזיציה כדי לשמוע גם את הצד האחר בפוליטיקה הישראלית. ארגוני בצל"ם למיניהם – בני ציון לכו מכאן – אינם אופוזיציה, אלא גופים החותרים תחת אושיות קיומה של ישראל במימון זר, לרבות גרמני!

נכון עשה ראש הממשלה כאשר הציב בפני האורח את הברירה בין פגישה איתו לבין פגישה עם גורמים עוינים הפועלים נגד ישראל במסגרת חוקיה של הדמוקרטיה הבלתי-מתגוננת שלנו. האורח "הידידותי" התעקש לשגות, או להתגרות.

התנהגותו של יו"ר האופוזיציה לא הפתיעה איש. הוא חרד יותר להלבנת פניו של האורח גס-רוח מאשר לפגיעתו של אותו אורח בראש ממשלת ישראל באמצעות התרועעות עם ארגוני "זכויות האדם", ובלבד שאין מדובר ביהודים. בוזי הרצוג אינו אלא חומץ בן יין ונכד של יין. סבו – הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג – קרע לגזרים את הספר הלבן של הכובש הבריטי האכזרי בארץ ישראל.

אביו – האלוף, השגריר והנשיא חיים הרצוג – קרע לגזרים את החלטת האו"ם שהשוותה את הציונות לגזענות, ואילו הנכד והבן הוא תפוח שהתגלגל רחוק מאילנות גבוהים אלה, אינו מחמיץ הזדמנות להתרפס בפני מכחיש השואה מרמאללה, ושוגה לכל הדרך בקריאת המציאות הפוליטית והמדינית בה מצויה ישראל.

לא מיותר להזכיר כאן את הצביעות בישראל ובאירופה הרואה סכנה בהישגה של מארין לה פן בבחירות לנשיאות בצרפת, אבל רואה באבו מאזן, שאיננו פחות אנטישמי ממנה אבל הרבה יותר מסוכן ממנה, בן-שיח ראוי. ככל שאותה אירופה תהיה מעורבת פחות במציאות המזרח-תיכונית, כן ייטב. חשוב להזכיר זאת במלאת מאה שנים להסכם סייקס-פיקו שהניח את היסודות לגיאוגרפיה האבסורדית באזורנו, על סמך גחמותיהן של מעצמות קולוניאליות שעד היום מתעקשות להתערב ולהזיק.

דווקא התנהגותו של נשיא המדינה הפתיעה, ולא לטובה. מאז ומתמיד אמרתי וכתבתי שריבלין הוא האיש הנכון במקום הנכון, נשיא טבעי למדינת ישראל. מאז ומתמיד לא הבנתי את התנגדותו של ראש הממשלה נתניהו לבחירתו של ריבלין. אבל השבוע, ניתן היה לצפות מנשיא המדינה שיתייצב לימינו של ראש הממשלה בצעד הנכון והנבון שעשה.

ראש הממשלה נהג נכון וסירב להשלים עם גסותו של האורח. אם היה מוחל על כבודה של ישראל, מעתה והלאה כל מבקר בישראל היה מפגין אותן אטימות והתעלמות והיה נפגש עם ארגונים חתרניים אלה. ברור שהאורח לא יחזור בו ולא יודה בפומבי בשגיאתו, אבל ייתכן שבתוך תוכו הוא מתחרט. יש לקוות שאורחים עתידיים לא יתנהגו כמוהו.