המגש שעליו ניתנה המדינה - זוהר מתמיד

הרב ד"ר חיים שיין , ה' באייר תשע"ז

צילום: באדיבות המצולם

המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אל הזיקוקים, הריקודים ובמות הבידור של יום העצמאות הוא מעבר בלתי נתפס לעיתים.

טרם יבשו דמעות היגון - ועם שלם יוצא בהמוניו לחגוג ולשמוח. בשירי "עיר היונה" כתב המשורר נתן אלתרמן: "לֹא בַּשָּׁלוֹם כִּי בַּפְּלָדִים נוֹצַרְתּ... בִּקַּשְׁתְּ עַד קֵץ לָקוּם בָּאֵת וְלֹא בַּחֶרֶב. אַךְ צְמָדִים עָלוּ בָּךְ שַׁחַר וְכוֹרֵת". אכן, יום הזיכרון ויום העצמאות צמדים הם, שלובים בקשר בל יינתק.

ביום העצמאות ה־69 למדינה שקמה מעפר, אפר וסערת קרבות, ניתן כבר לקבל מידת פרספקטיבה היסטורית, שמתירה לחוש גאווה בלתי רגילה על הישגי המדינה. אין עוד מדינה בעולם שבתוך פחות משבעים שנה הצליחו אזרחיה לבנות ולקומם מעצמה עולמית בכל תחומי החיים.

מעצמה מדעית, צבאית, טכנולוגית, רפואית, כלכלית ותרבותית. קצרה היריעה מלפרט את שפע הצלחותיה של מדינת ישראל, לשם כך נדרשים כרכים עבי כרס. מדינות ותיקות שאוכלוסייתן גדולה עשרות ומאות מונים מזו שלנו, עומדות נפעמות ומשתאות מהישגיה של מדינתנו הזעירה בשולי המזרח התיכון. מדינה שאזרחיה נאלצו, מיום הקמתה, לאחוז חרב ביד אחת - ובשנייה הגשימו חזון וגאלו עם. 

כנער, אני זוכר ימים שבהם עמדתי עם אבי לקנות גושי קרח עבור מקררים מיושנים. האוכל היה בקיצוב, בשר נחשב מותרות, טיסה לחו"ל היתה חלום ונסיעה לירושלים בכבישים המתפתלים נחשבה לטיול שנתי. ערב מלחמת ששת הימים יצאנו לחפור שוחות בתל אביב.

גן מאיר, שהיה גן המשחקים שלנו, יועד לבית קברות ארעי וישראלים רבים ביקשו לדעת מי יהיה האחרון שיכבה את האור. המיתון הכביד ורבים ירדו מהארץ. לפני חמישים שנה בדיוק, ההיסטוריה היהודית שינתה את מהלכה. חלומות של דורות החלו להתגשם, ירושלים אוחדה לנצח, חזרנו לארץ ישראל נחלת אבותינו. נסיעה לחו"ל כבר אינה בגדר מותרות לעשירים, המרכולים מלאים בכל טוב ולא חסר דבר.

במדד האושר העולמי נקבע שרוב הישראלים מאושרים להפליא, אוהבים את המולדת ויודעים להעריך את הביטחון והשפע והטוב שהמדינה מעניקה להם.

החזון טרם התגשם במלואו. נותר עדיין לבנות את קומת הרוח והאחדות הלאומית. המשימה הנאצלת של בניית חברת מופת שדואגת לרווחת החלשים טרם התקיימה, אך ללא ספק אנו בדרך הנכונה.

ביום העצמאות חשוב שנשכח ליום אחד את המשקעים והמהמורות, נשמח מכל הלב, נישא עינינו לשמיים בגאווה, נודה על כל הטוב ונכריז בקול רם ונישא שהמגש הקדוש והיקר שעליו ניתנה המדינה, זוהר מתמיד.