המערכה שלא הסתיימה

שכניי הערבים מאוד נחמדים, באמת. אבל המאבק על הנרטיב נוכח בשקט. של מי הארץ הזאת, מה החזון ולאן אנחנו הולכים.

עפרה לקס , ה' באייר תשע"ז

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: עצמי

כל השכנים שלי, כולם, מזדרזים לקשט את בתיהם בדגלי ישראל. כבר באסרו-חג פסח מתחילות לרקד להן על המרפסות שרשראות הדגלים הראשונות.

הן יודעות שעוד מעט יצטרכו להרכין ראש בפני נרצחי השואה, הרוגי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. אבל הן שם, נוסכות בימים האלה משמעות נוספת, של נצחיות והוד, ומחכות בסבלנות ליום חגן, יום העצמאות בו יביטו בהן העוברים ושבים בחיוך ובגאווה.

כל השכנים שלי, כולם, שוכחים להוריד ולקפל את הדגלים במוצאי יום העצמאות. זה לא שהם לא מספיקים או מתרשלים בסידור החצר, זה הם לא זורקים בעצלנות 'נמשוך עד יום ירושלים'. הדגלים ממשיכים לשמוח ולשמח גם בחג השבועות, והמיוחדים שבהם, שמחזיקים מעמד מול השמש הישראלית ורוחות השרב, ניצבים בגאון אפילו בקיץ.

וגם אנחנו, בבוא חודש אייר, מאמצים את מנהג השכנים, מסירים את חלקי הדגלים שנשארו משנה שעברה, ותולים את החדשים, הבוהקים, בשמחה ובהודיה.

זו חווית יום העצמאות בלוד, ואני מניחה שבערים מעורבות נוספות אחרות. גם בימים הכי שקטים בחיי הארץ הזאת עדיין מרגישים את המערכה שלא הסתיימה על הארץ הזאת. לא קרב כדורים או פגזים. לא נדקרים או נדרסים. מערכה שקטה על דירות מגורים ואופיין של שכונות. על נוכחות דמוגרפית, על קולות מואזין. שכניי הערבים מאוד נחמדים, באמת. אבל המאבק על הנרטיב נמצא כאן, נוכח בשקט. מה בדיוק קרה פה במלחמת השחרור, של מי הארץ הזאת, מה החזון ולאן אנחנו הולכים.

במקומות אחרים בארץ אנשים יכולים להרשות לעצמם להביט על הדגל בביקורת. אולי אפילו להתלבט אם להניף אותו. הוא בכלל תוצרת סין, ומה זאת המדינה הזאת שיש בה ובדרכה לא מעט טעויות של ריבונות ודרך, מחדלים חברתיים ואנושיים, ואיפה בכלל האמונה?

כל אלה אמת לאמיתה, אבל זו פריבילגיה של מי שיש לו. של מי שנולד לתוך כבישים סלולים ומטעים פורחים, ערים רחבות ידיים, גינות ופרקים, צבא מבוסס ובמות של יום העצמאות. 69 שנים המדינה שלנו קיימת. לפעמים אנחנו לא זוכרים מה היה כאן קודם. שההריון והלידה שלה היו בנסי ניסים וכל יום מחזיק אותה הקב"ה בשתי ידיים שלא תתרסק, מלאכיו לוחשים לה 'גדלי' ובוזקים עליה אבקות פלאות וקסם. מי מנרצחי אושוויץ דמיין בכלל שתיתכן כזו מציאות? והרוגי מסעות הצלב? וגולי יהודה וישראל? כמה כוח ואמונה היו ליהודים באלפיים שנות גלות, כשלא היה סיכוי ולא כיוון לחזור לכאן ולכונן עצמאות. בכל זאת האמונה לא עזבה אותם ושפתיהם דובבו כל השנים 'ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים'.

הנה אנחנו בציון. ה' קיבצנו ברחמים גדולים. כמעט 70 שנה אחרי, צריך להיזהר לא להשמין ולא לבעוט בכל הטובה. אם במקום חוסר הכרת הטוב נתאמץ להודות בשמחה, אולי ירחם עלינו ה' וייתר מאיתנו מאבקים לאומיים, שכול ועצב שמזכירים לנו למה כאן ועד כמה חשובה המדינה.

יתכן שלא נצליח להגיע לדרגת הצדיקים הטהורים של הרב קוק. אנחנו לא יכולים שלא לקבול על הרשעה. גם לזה יש תפקיד, להתריע על הרע, להזהיר אחרים מפניו, לגדר את המכשול שלא יפלו בו אחרים. אבל כל זה צריך לבוא מתוך הודיה גדולה ובעין טובה. והעיקר, יחד עם הביקורת נוסיף אור, ודעת, התיישבות וערבות הדדית, אהבה ושמחה ובעיקר אמונה.