עריצות המיעוט

ד"ר רון בריימן , י' באייר תשע"ז

עצמי

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, חזרה לאחרונה ממצעד החיים בפולין, השתתפה בטקס השבעת שופטים חדשים, והציגה את התובנות שגיבשה שם:

זכויות האדם הן נפשה של הדמוקרטיה.

לא ניתן לזהות את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב.

הגשמת הציונות.

ניתן להסכים עם האמירה שזכויות האדם הן נפשה של הדמוקרטיה ובלבד שהכוונה אמיתית וחלה על אדם באשר הוא, ואפילו אם הוא יהודי. תנאי חשוב זה נעלם בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל, וגם לא השתמע מדברי השופטת נאור.

מערכת המשפט בישראל, ובראשה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, הכשירה את גירושם של כעשרת אלפים יהודים מבתיהם ברצועת עזה ובצפון השומרון למען תכלית בלתי ראויה, מדינית וצבאית גם יחד, ולא מנעה את העריצות שהובילה למעשה זה ולביצוע פקודת בלתי חוקית בעליל, כזו שדגל שחור מתנוסס מעליה, ולא אמרה לשלטון: עד כאן, זכויות האדם הן נפשה של הדמוקרטיה, ואסור לרמוס אותן.

מעשה פסול זה זכה לגיבוי של מפלגת השמאל/תקשורת, אשר הפכה את ראש הממשלה דאז לאתרוג שיש לשמור עליו מכל משמר, כדי שאיש לא ימנע ממנו לבצע את זממו, גם לא מערכת המשפט. ארגוני "זכויות האדם" הידועים בקולניות שלהם – ובלבד שאין מדובר באדם יהודי – מילאו פיהם מים. ארגוני "השלום" מחאו כף למעשה שהיה עלול להוביל למלחמת אחים, ורק האיפוק שגילו המותקפים מנע אותה. מאז "התותח הקדוש" ועד "האתרוג הקדוש" לא היה איפוק כזה מפני מעשה כה מסוכן וכה חסר הצדקה והיגיון.

מעשה פסול זה הוא חלק מתפישה מדינית מעוותת הקושרת "שלום" עם שלילה גזענית של זכות יהודים להתגורר בלב ארצם, ומערכות המשפט ואכיפת החוק – שותקות! "שלום" כזה איננו יהודי ואיננו דמוקרטי, איננו ציוני ואיננו מוסרי, וגם איננו שלום. וגם השופטת נאור יודעת אמת פשוטה זו, בתוך לבה פנימה.

ניתן להסכים עם האמירה שלא ניתן לזהות את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. בחירות דמוקרטיות נועדו לקבוע מי הרוב ולתת את השלטון בידו ואת הכוח לבצע מדיניות שאותה מעדיף הרוב, בלי לרמוס את זכויות המיעוט. אבל, בוודאי שלא ניתן לזהות את הדמוקרטיה עם שלטון המיעוט.

והנה, בישראל, מפלגת השמאל/תקשורת מתעלמת מהכרעת הבוחר ומנסה לכפות על הרוב, ועל ראש הממשלה הנבחר, לבצע דווקא את המדיניות שנשללה על-ידי רוב הציבור, שאמר את דברו בבחירות דמוקרטיות וקבע מי השלטון הרצוי ומה המדיניות הראויה בעיניו.

ניתן להסכים עם האמירה שהגשמת הציונות היא לקח חשוב שעלינו ללמוד מן השואה. אבל, השופטת נאור נולדה לפני קום המדינה, וחזקה עליה שהיא יודעת שהציונות מעולם לא הסתיימה ב"קו הירוק", שכלל לא היה כאשר היא נולדה, וממילא אין לו כל משמעות פרט לקביעת התוואי שאליו הגיעו הצבאות המותשים בתום מלחמת הקוממיות. אין לו כל תוקף מדיני, ובוודאי לא ערך ציוני.