אלה מועדי ה'

הרב יעקב הלוי פילבר , י"ג באייר תשע"ז

עצמי

פרשת המועדים פותחת ב"אלה הם מועדי", לכאורה היתה התורה צריכה מיד לפרט לנו מה הם המועדים, אבל התורה ממשיבה ואומרת: "אלה הם מועדי, ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון.

מקרא קודש כל מלאכה כל מלאכה לא תעשו, שבת היא לה' בכל מושבותיכם". לפי  פשטו של מקרא מתכוונת התורה לששת ימי המעשה כשהיום השביעי שלהם הוא שבת בראשית, שהיא שונה משאר מועדי ישראל, באשר היא קבועה וקיימת מאז ששת ימי בראשית ואין לנו כל שליטה בקביעתה, ורק לאחר הפתיחה הזו עוברת התורה לפרט לנו את "מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם".

ובגמרא (ר"ה כח א) דרשו: "אשר תקראו אתם - בין בזמנן בין שלא בזמנן". ועל הפתיחה הזו הקשה הגר"א (דברי  אליהו עמ' כח): התחיל לומר "אלה מועדי ה'" שההוראה שלו היא שרצונו לכתוב את ענין המועדות, ואם כך מה זה שכתב כאן "ששת ימים תעשה מלאכה", מה ענין  שבת לפה?" ולכן רוצה הגר"א לומר כי גם חלק זה של "ששת ימים ושבת שבתון" אינו מכוון לשבת בראשית אלא למועדים, כי המועדים בכלל המה ששת ימים, שני ימים בפסח, (הראשון והשביעי של פסח), יום אחד בשבועות, יום אחד בראש השנה ושני ימים בסוכות, (הראשון והשמיני של סוכות), הכל יחד ששה ימים, ויש עוד יום אחד שביעי במועדים והוא יום הכיפורים, אבל אין דינו כשאר ששת הימים, כי בששת ימי החגים מותר לעשות מלאכת אוכל נפש, לבשל ולאפות, משא"כ יום הכיפורים שכל אלו אסורים בו כמו בשבת בראשית, וזה שאמר הכתוב: "ששת ימים" של המועדים תעשה מלאכה, מלאכת אוכל נפש, "וביום השביעי" של המועדים שהוא יום הכיפורים "שבת שבתון" לא תעשו אפילו מלאכת אוכל נפש.

פירושים רבים נאמרו על הסדר של המועדים המתחילים בפסח, ולאחריו שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות, אפשר גם לקשר את סדר המועדים עם דבריו של רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות כח ב): "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: . . . מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו  לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם". 

בספרו "עין איה" (שם) מסביר הראי"המה מאפיין את שלושת הדברים שמזכיר ריב"ז: המות, המאסר והכעס? והסברו הוא כי כדי שהאדם ימלא את ייעודו בחיים הוא צריך לשלושה דברים: האחד: עצם החיים (ההיפך מהמות), השני להיות בן חורין (ההיפך מהמאסר), והשלישי להתנהגות נכונה בחייו (ההיפך מהכעס שהוא תגובה להתנהגות  לא נכונה).

על פי דבריו אלו נוכל להסביר כי שלושת הדברים הללו מיצגים את שלושת הרגלים: פסח אמנם נקרא 'חג החירות' אבל במצרים היו ישראל בסכנת חיים, לא רק בהריגת ילדיהם אלא גם בעמידה בעבודת הפרך הקשה, ולכן בחג הפסח קבלו ישראל  את עצם החיים. ואילו חג השבועות, יום מתן תורה לישראל, הוא החג שבו זכו ישראל לחירות במובנו האמיתי, כמאמר ריה"ל: "עבדי הזמן עבדי עבדים המה ועבד ה' הוא לבדו חפשי" או כדברי חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" לכן חג השבועות מקביל למרכיב החירות. ואילו חגי חודש תשרי הם המסמלים את ההנהגה הנכונה של האדם.

והדבר מתבאר יותר לפי דברי ריה"ל שכתב בספרו הכוזרי (מ"ב ג): "כללו של דבר, שלושת הם יסודות עבודת ה' על פי תורתנו: היראה, האהבה והשמחה, תתקרב אל אלוקיך בכל אחת מאלה, ואכן כניעתך בימי התענית לא תתקרב אל ה' יותר מאשר בשמחתך בשבתות ובימים הטובים, אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכוונה . . . ואם תעלה שמחתך במצוות למדרגת השירה והריקוד יהיו לך גם אלו עבודת האלקים ואף על ידם תדבק בענין האלקי". והנה שלושת החגים שבחודש תשרי הם מקבילים לשלושת היסודות של עבודת ה' שבדברי "הכוזרי": ראש השנהשהוא יום הדין מסמל את היראה: 'כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב".

יום הכיפורים שהוא יום כפרה וסליחה, יום בו ישראל לובשים לבן ודומים למלאכי השרת, הוא כנגד האהבה: "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם". ואילו חג הסוכות הוא החג שהתורה כתבה בו במפורש "ושמחת בחגך והיית אך שמח" וקרוי בפי חכמינו "יום שמחתנו", הוא כנגדהשמחה. ומועדי ישראל  בכללם הם כנגד שלושת מרכיבי השלמות של האדם: לקבל את עצם החיים בפסח, את החירות האמתית בשבועות, ואת יסודות עבודת ה', היראה האהבה והשמחה,בחגי חודש תשרי