בין תחיית החול לתחיית הקודש

תחיית החול קודמת לתחיית הקודש, כך במעבר מינקות לבגרות, כך ביקיצת אדם משנתו וכך בתהליך גאולת עמנו, כשהוא הולך בדרך הטבע.

דודי וכטל , י"ג באייר תשע"ז

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

בתהליך התפתחותנו כבני אדם קודמת הקומה הגופנית, הפשוטה והטבעית, זו שבה אנו ובעלי חיים שותפים, לקומה שמייחדת אותנו ומבדילה אותנו באיכויות הדעה והדיבור. בילדות אין 'משטר' של לימוד, הגוף מתפתח ואתו מתפתחים כישורי הקיום הבסיסיים, בבחינת 'דרך ארץ שקדמה לתורה' יש בה, בילדות, שמחת חיים, תמימות ואופטימיות, הילד מלא בביטחון עצמי רב, בעוז ומרץ, אין לו שאלות, הכול ברור ודאי ופשוט. צריך לחיות וכדאי לחיות.

מתישהו באמצע הדרך, במעבר בין ילדות לבגרות, חל שינוי. עומד לו הנער ומתחיל לשאול את עצמו, שלא במודע, כל מיני שאלות על חייו. זה השלב בו צריכה להתווסף לאדם הכרה שכלית שתמלא את אותה נטייה טבעית שהייתה עד כה ודחפה אותו לעשות את שעשה. זה אולי השלב הקשה בחיי האדם, הזרימה הטבעית הפשוטה 'לחיות את החיים' כבר איננה והכרה שכלית שתמלא את החסר טרם תפסה את מקומה. בחיי האדם הפרטי אנו קוראים לשלב הזה 'משבר גיל ההתבגרות'.

המתבגר עוטה על עצמו ארשת פנים קודרת, מחפש את עצמו, אינו יודע לשם מה הוא חי, נהיה אדיש, שובר סמכויות, רגזן ומתבודד. כל טבעיות החיים נעלמה ממנו. 'המבינים בחינוך' יודעים לומר שאין מקום לדאגה, הילד לא השתנה, כל הדברים היפים שהיו בו בילדותו, כל החן, היופי והמעלות הטובות, יחזרו להופיע ביתר שלמות כשתיבנה בו קומת ההכרה השכלית הבוגרת.

גם אנו כעם חווים כעת משבר התבגרות. מפעלתנות ציונית חסרת מעצורים של יישוב הארץ, נטיעה עיסוק בעליית יהודים, ביסוס חוסננו הביטחוני והכלכלי, חדוות יצירה ושמחת חיים לאומית, הגענו למצב בו אנו עומדים פתאום כמעט חסרי אונים, מביטים על כל מה שעשינו ותוהים 'לשם מה זה היה' ו'למה עוד'. שירי ארץ ישראל כבר לא מעבירים בנו את אותן תחושות נעימות, דיבורים על צמיחה כלכלית, יבול גדול והצלחות צבאיות, כבר לא נוטעים בנו גאווה ושמחה. משהו ברגש האהבה הטבעי שלנו לעמנו וארצנו נפגם.

מעטים הם ה'מבינים בחינוך' של עם, כזה שקם לתחייה אחרי אלפי שנות גלות, שידעו לנחם אותנו ולומר ש'אין מקום לדאגה', הילד לא השתנה, כל הדברים היפים שהיו בילדותו הלאומית, כל החן, היופי והמעלות הטובות, יחזרו להופיע ביתר שלמות כשתיבנה בו קומת ההכרה השכלית הבוגרת. וכיוון שהם מעטים, קולם של הרבים האחרים נשמע, 'אנשי הרוח' שמזדעזעים מעוצמת משבר גיל ההתבגרות, שאיבדו את הרגש הלאומי ועוד טרם נבנתה בקרבם קומת ההכרה השכלית הבוגרת. אלו שעוטים על עצמם ארשת פנים קודרת, שעצב ממלא את כל ישותם והם עסוקים בקינה ובכי על מי שאנו ומה עשינו ועוללנו לחלשים שסביבנו יושבי הארץ, ולשם מה כל זה היה.

אותו מעבר מילדות לבגרות, מבניין הגוף הלאומי לבניין הרוח הלאומית, מתחיית החול לתחיית הקודש, דומה גם ליקיצת אדם משנתו. מושג ה'קץ' שנקשר לגאולה, קשור בעבותות עם מושג ה'יקיצה'. אם יקיצת אדם יחיד היא פעולה מורכבת שיש בה מעברים, על אחת כמה וכמה יקיצת עם שלם אחרי תרדמת מוות של אלפי שנים.

בתהליך ה'קץ' הזה, תהליך היקיצה, ההכרה עוד רחוקה מלהיות שלמה, העם טועה ותוהה על דרכו, מגשש בערפול ומנסה להבין היכן הוא ולאן ממשיכים. תהליך היקיצה הלאומי מביא איתו טעויות קשות. כחלק מהערפול וחסרון ההכרה ב'מה אנו ומה חיינו', למה נועדנו ומה אנו ראויים להיות, אנו נתקלים ברהיטים ונופלים בכל מיני בורות.

את חסרון ההכרה השכלית אנו ממלאים באימוץ דרכי חיים של האומות הנחשבות לנאורות ומתקדמות, בלי לשים לב שהן גם אלו שעוד רגע קט גוועות. המון 'עצות' מוזרות איך כדאי לחיות ומאלו ערכים לא ראוי לסגת מעופפות במרחב בזמן יקיצתנו מהשינה, והן כולן כהוספת תבן למדורה של שכחת העצמיות וההכרה בערכנו ובתפקידנו.

המעבר בין תחיית החול לתחיית הקודש הוא קשה לא רק בגלל שינוי הדגשים והתוכן של ההתקדמות בה צריכים לעסוק, בגלל שמעכשיו במקום לטפח את החומר צריך לטפח את הרוח. המעבר הוא קשה כיוון שהוא גם מחייב אותנו להכיר, שכל מה שסיפרנו לעצמנו עד כה על חזרת עם ישראל לארצו הוא במקרה הטוב לא נכון ובמקרה הפחות טוב, הפוך לגמרי מהסיפור האמתי.

המחשבה שתחיית עם, שהיה בתרדמת מוות אלפי שנים, וחזרה לארץ של יהודים מכל קצווי תבל, יכולה להיות כתוצאה מ'פרעות קישינב' או פרעות 'סופות בנגב', משוללת כל היגיון. מה שהאינקוויזיציה ופרעות ת"ח ות"ט לא גרמו, ודאי שלא גרמו אותם פוגרומים. בדומה לכך, גם המחשבה ש'אביב העמים', שהתחולל באירופה באותה מאה, הוא שעורר גם את עמנו לדרוש לעצמו עצמאות, לוקה בחסר כיוון שאין שום מקום להשוות בין מצב אותם עמים למצבנו אז.

מה קורה כשאצן אחד במרוץ שליחים מתקשה לשחרר מידיו את המקל, מסרב להיפרד ממנו ולהעבירו לחברו בקבוצה? מה קורה כשבמקום להתקדם בתהליך התבגרותנו הלאומית, לעבור שלב, אנו מתעקשים להישאר חסרי דעת והכרה בערכנו ותפקידנו? אותה רוח שפיעמה בלבבות והביאה אותנו לכל אותם הישגים יוצאי דופן בתהליך התחייה שלנו עד כה, היא זו שעכשיו מנשלת אותנו אפילו מקומת הנורמליות הטבעית הפשוטה.

את חדוות היצירה והפעלתנות הציונית מחליפים ערכים פוסט מודרניים עצובים, קטנים ושפלים. את הכוח והחיוניות לגדול, לפרוח ולצמוח, מחליפות עצות חדשות ומוזרות על מהי משפחה ומה אפשרי שיהיה הרכבה. כשלא נותנים מקום להופעת פנימיות הנשמה, כשלא מחפשים במקור ובמקורות, ממלאים את הריק והחלל באימוץ נורמות מביכות מן החוץ, מאומות ותרבויות, שעוד רגע ובגלל ערכי חייהם ההזויים, נעלמות.

לצערנו הגענו למצב עצוב בו, מתוך דחף בלתי נשלט, כל מה שישר, נורמלי, מוסרי וטבעי, חייב להישבר ולהיהרס עד היסוד, כל ערך חייב להיות מקועקע, עד כדי כך שאפילו המשכיות החיים שתלויה בקשר בין איש לאישה ובהולדה, כבר מוטלת בספק.

תחיית הקודש שבאה אחרי תחיית החול, איננה זריקת האופניים הישנות וקניית אופניים חדשות וטובות יותר. כל מה שנעשה מראשית התהליך, טוב שנעשה, בלעדיו לא היינו מגיעים וראויים להתקדמות, לחידוש ולמעבר לשלב הבא. כעת נדרשת 'זריקת נשמה בגוף הלאומי', על ידה ישובו לפרוח הרגשות הטבעיים של אהבת העם והארץ שקצת איבדו מיופיים והפעם בגדלות ועמקות, מתוך תפיסה והכרה אמתית יותר של מה אנו ולמה נועדנו.