סוד
סוד

"אין דורשין במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד" (חגיגה פ"ב מ"א). המינוח שבו השתמשו חכמים כדי לציין את החלק הסודי בתורה התפרש באופנים שונים בבית המדרש. מפורסמים דברי הרמב"ם שפירש שמעשה בראשית הוא הפיסיקה או חכמת הטבע, ושמעשה מרכבה הוא המטפיסיקה או חכמת הא-לוהות.

אלה הם מונחים שמקורם בפילוסופיה היוונית, ומשום כך יש שהטיחו ביקורת בפרשנותו של הרמב"ם (הר"ן בדרשותיו ור"מ ן' גבאי בספר עבודת הקודש), וציינו את קיומה של חכמת סוד ישראלית עצמאית ששורשה בנביאים, והיא הקבלה.

אף על פי שהרמב"ם אינו נמנה על קהל המקובלים, ואף שדבריו מהווים לפעמים ניגוד חריף לדבריהם (כגון במו"נ ח"א פרקים סא-סב), נראה שבכל זאת קלטה אוזנו רשמים ממסורת האומה שאינם ניתנים להתגמד כהשכלה פילוסופית גרידא, כפי שעולה מדבריו (פירוש המשנה על אתר בתרגום ר"י קאפח): "לפי שיש שם עניינים הנחקקים בלב השלמים מבני אדם, וכשמסבירים אותם בלשון וממשלים אותם במשלים פג טעמן ויוצאין מענינן". את המילים האלה כתב הרמב"ם לפני פירושו הפילוסופי, שבו הוא כותב: "ושמע ממני אני מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו בדברי חכמים, והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע...". לשונו מעיד ברור כשמש שפירושו הראשון הגיע אליו במסורת והשני בסברתו.

הסוד נשאר לעולם סוד ואינו ניתן להתפרש במילים. אף על פי כן, הצורך לתת מענה להתמודדויות הרוחניות הבאות מן העולם החיצוני מזקיק מדי פעם לנסח את הסוד בשפה המציבה שיח בפני אתגרי החוץ. משום כך ידעה תורת הסוד חמש תקופות.

הראשונה: הזמן העתיק, שבו היריב הרוחני היה המיתולוגיה האלילית. כנגדה עמדה הנבואה בכל עוז, והיא הייתה בעצמה הקבלה. כפירוש רש"י (בבא קמא ב,ב): דברי קבלה - נביאים וכתובים. ראש לכולם, משה רבינו.

השנייה: העידן שאחרי הנבואה, שבו נולד הגעגוע להתגלות שחלפה לה, בדמות המיסטיקה והמסתורין של האומות. לעומתם נתרגמה תורת הסוד לצפייה במרכבה של גדולי התנאים, וראש לכולם, רשב"י.

השלישית: ימי הביניים, שבהם שלטה הפילוסופיה היוונית על הנפשות, ולעומתה הופיעה חכמת הקבלה בסגנונה המפורסם, שהגיעה לפסגתה עם האר"י ז"ל.

הרביעית: עלייתה של תורת הנפש אצל האומות בדמות הרומנטיזם, הפסיכולוגיה והפסיכואנאליזה. לעומתם הופיעה תורת הסוד בלבוש תורת הנפש החסידית, שמייסדה הבעש"ט.

החמישית: כשעלתה מחדש התודעה הקולקטיבית אצל בני האדם בדמות הלאומיות מחד והסוציאליזם מאידך, הופיעה תורת הראי"ה קוק בתור החותם האחרון של רוח הנבואה.

מתוך העלון "שבת בשבתו"