צרפת ואירופה לאן?

הנשיא הנבחר דוגל בהמשך קיומו של האיחוד האירופי ועל רקע זה זכה לרוח גבית במערכת הבחירות.

ד"ר רון בריימן , י"ז באייר תשע"ז

עצמי

בחירתו של נשיאה החדש של צרפת לוותה בתחושת הקלה בצרפת, באירופה ובישראל, לא בגלל כישוריו – הוא צעיר חסר ניסיון וכמעט בלתי מוכר – אלא בגלל שיריבתו בסיבוב השני, אשר נחשבת לחכמה יותר ממנו, עוררה רתיעה.

רוב העוקבים אחרי מערכת הבחירות בצרפת לא בחרו במי שנראה מתאים בעיניהם, אלא במי שנראה בבחינת הרע במיעוטו, ועל כן התלכדו סביבו. משיקולים שונים העדיפו הבוחרים לבחור מועמד שעלול להיות דומה לנשיא הכושל היוצא, ושעלול לשגות כמוהו בקריאת המציאות, על פני מועמדת שאפשר לחשוש מפניה, אבל כזו שעד כה נראית כמי שמנתחת נכון את המציאות בצרפת ובאירופה.

צרפת של הנשיא היוצא, כמו גם מדינות רבות אחרות באיחוד האירופי, נכשלה במדיניות ההגירה של מוסלמים לצרפת ולאירופה, והתוצאה היא יצירת מתחים הולכים וגוברים בין הרוב הנוצרי לבין המיעוט המוסלמי ההולך וגדל. התהליך גורם לפערים חברתיים, קשיים כלכליים, פגיעה בביטחון האישי וחשיפה גוברת לפעולות טרור. הנשיא הנבחר מסתמן כממשיך הקו השגוי של קודמו.

צרפת של הנשיא היוצא, כמו גם מדינות רבות אחרות באיחוד האירופי, רואה בקיומו של איחוד זה חזות הכל ופתרון לבעיות של אירופה ושלומה. ששים שנות השקט היחסי והמטעה באירופה מאז נוסד האיחוד אינן ערובה לעתיד. גם בעבר היו באירופה תקופות שקט ארוכות בין מלחמות, ואין כל ביטחון שהשקט הנוכחי יחזיק מעמד, ולו עד סוף המאה הנוכחית.

אין כל סיבה שהתחרות עתיקת היומין על הובלת אירופה, בין גרמניה במרכז לבין רוסיה במזרח וצרפת (ובריטניה) במערב, תיעלם כבמטה קסם. סביר יותר שתוך כמה עשרות שנים היא תצוץ שוב. כשם שרוסיה מנסה להשיב לעצמה כבר היום את מעמדה כמעצמת-על, ניתן להניח שבמוקדם או במאוחר גם גרמניה תשאף לכך. ואז, אולי, שוב תקרא צרפת לעזרת ארצות הברית כדי שזו תציל אותה, כפי שקרה פעמיים במאה הקודמת.

הנשיא הנבחר דוגל בהמשך קיומו של האיחוד האירופי ועל רקע זה זכה לרוח גבית במערכת הבחירות. האם בדק את ההיתכנות של המשך הקיום? פרישת בריטניה מן האיחוד המלאכותי יכולה להתגלות כאבן הראשונה בין אבני הדומינו של פירוק האיחוד. הן האיחוד מבוסס על חיבור מלאכותי בין מדינות שונות זו מזו, ובעלות אינטרסים שונים ואף מנוגדים.

צרפת של הנשיא היוצא, כמו גם מדינות רבות אחרות באיחוד האירופי, אינה אוהדת את ישראל, בלשון המעטה. נראה שבאירופה מתחרטים על עצם הקמתה של מדינת ישראל. זו אינה התנגדות למדיניות ישראל ול"כיבוש", אלא אותה אנטישמיות ישנה ומוכרת. האירופים אמנם פוסלים את מארין לה פן בגלל היותה אנטישמית ומכחישת שואה, אבל בו-זמנית הם תומכים באבו-מאזן שהוא אנטישמי ומכחיש שואה, ומסוכן לישראל יותר ממנה. האם יש סיכוי כלשהו שהנשיא הנבחר יחרוג ממדיניות קודמו?

חמש שנות נשיאותו של מקרון עשויות להוכיח לצרפתים שחופש ההגירה המוסלמית לצרפת, הדבקות באיחוד האירופי המלאכותי וההתייצבות לצד מדינה פלשתינאית שהיא סכנה קיומית למדינת ישראל – כל אלה אינם אלא קריאה שגויה של המפה ושל המציאות. אם כך יהיה, תקופת נשיאותו של עמנואל מקרון יכולה להוות פרוזדור לבחירתה של הנשיאה מארין לה פן בעוד חמש שנים.