"ואם לא תשמעו לי; ולא תעשו את כל-המצוות האלה"
הקב"ה מתרה בנו, שהפורענות תגיע אם לא נשמע לו ולא נעשה את מצוותיו. לכאורה הפסוק חוזר על עצמו- 'לא תשמעו לי' הוא בדיוק אותו הדבר כמו 'לא תעשו את כל המצוות'. מה הפשר של חזרה זו?
מסביר הנצי"ב בפירושו לתורה-
"ואם לא תשמעו לי- שלא תעשו לשמי...הכתוב הולך ומונה איך דרכו של יצה״ר להתחיל בדבר קטן ונוקב ויורד עד התהום. ע״כ מתחלה מפתה שלא לעשות לשמה (-'לי'). ובמיוחד דברים מדיניים ומעשי צדקה וחסד הנהוג גם בטבע ישראל. וכשנעשה שלא לשמו של הקב״ה, מגיע אח״כ 'ולא תעשו את כל המצות האלה'- שלא לעשות כלל"
דהיינו, היצר הרע בשלב הראשון אינו מנסה לבטל את המצוות המוסריות, אלא גורם לנו לעשות אותם רק מתוך לב טוב, אך ללא קשר לריבון, למי שציווה אותם. לאחר שהוא מצליח לנתק בין המצווה לד', האדם נהיה מוסרי אך לא דתי. דהיינו- בעל לב טוב, אך ללא אמונה שלימה בד' נותן המוסר. וכעת מגיע השלב השני- היצר מתקדם ומבטל גם את המוסריות של האדם, את ליבו הטוב. דוקא הניתוק בין המוסר לד', גורם לנפילה גמורה בסופו של דבר, אפילו אצל האדם המוסרי ביותר (דברים קצת דומים ראיתי שכתב רבינו הגר"א, כשהזהיר מסעודת מצווה יותר מסעודת הרשות).
אולם יש להקשות על דבריו של הנצי"ב. הרי חז"ל לימדו אותנו שעדיף לקיים מצוות אפילו לא לשם שמים, משום שמתוך כך נתקדם לקיימם לשם שמים. והנה הנצי"ב כתב הפוך, שאם המצוות אינן לשם שמים, לבסוף הכל מתבטל ונסוג!
על כן, הטעים הנצי"ב את דבריו-
"ואינו דומה למה שאמרו חז״ל 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. דהתם מיירי באדם יחיד, שאפילו אם לא הגיע למדה זו לעשות לשמה יבא אחר כך לידי לשמה. מה שאין כן אם בהסכמת הרבים שלא לעשות לשם השם, לבסוף יוסיפו סרה שלא לעשות כלל".
חידושו של הנצי"ב מדהים בנחיצותו. הנצי"ב מבחין בין הפרט לכלל-
האדם הפרטי, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. מתוך לב טוב ומוסרי אפילו שלא לשם השם, יתקדם לעבודת השם בצורה מלאה. אך ציבור, אצלו אין מציאות כזו. אצל ציבור יש או לשם שמים, או התדרדרות. המעשים המוסריים של הציבור, אם הם מגיעים מתוך לב טוב בלבד אך בזניחת אמונת ד', סופם לגרום להסתאבות והתפרקות של הציבור כולו.
וכן דברי רבינו יונה בשערי תשובה- "כי אין לו להביט לקטנות העבירה, אבל יביט לגדולת מי שהזהיר עליה", דהיינו שעליו להתמקד בריבון המצווה, ולא בתוכן המוסרי לבדו.
לענ"ד, הטעם לחילוק בין חטאת הפרט לחטאת הכלל, נעוץ בעובדה שכל מעשה ציבורי הוא כעין הצהרה, אידיאולוגיה, ולא רק מעשה מקרי. מעשה הציבור הוא הצהרה מוסרית יסודית, ולא התנהלות פרגמטית בלבד כאצל היחיד. על כן, ציבור מוסרי שכופר בד', סופו להחרב לתוך כפירתו המוצהרת, שכן כל המעמד הבסיסי עליו הוא ניצב, פגום וטועה. אך אדם פרטי מוסרי שאינו עושה לשם שמים, אינו אידיאולוג אלא איש מעשי. לכן אצלו יתכן שהמעשה הטוב יעלה אותו מעלה ויתקן גם את עולמו האמוני, משום שאין במעשיו הצהרה נגד ד' אלא מקריות שיכולה להתיישר.
גם בימינו, דור התחיה בארץ ישראל, אנו נזקקים לזכור ולהזכיר את החשיבות של אמונת ד' כתנאי לעשייה המוסרית ברחבי החברה הישראלית. הרצון להוציא את ד' מהמשחק, ולדבר רק בצדדים ההומניים או התרבותיים, לא די שהיא שקר ולא תצלח, אלא שיש בה פגימה ביסודות הבניין כולו. לא יתכן בניין ציבורי בישראל לאורך ימים, ללא שם שמים המתנוסס בו, ושולח בעורקיו דם קודשים. אל השמים עלינו להביט, ורק משם להגיע למוסר ולעשיה הציבורית, בס"ד.