ירושלים, איחוד עכשיו

ד"ר רון בריימן , כ"ד באייר תשע"ז

עצמי

כותב שורות אלה – כמו רבים מחבריו, ולמעשה הרוב בקרב המצביעים בישראל כפי שהראו תוצאות הבחירות – שולל את האיוולת הקרויה "פתרון שתי המדינות" – שאינה פתרון ואינה שלום – אלא שלב נוסף בתוכנית השלבים שסופה איננו ב"קו הירוק" אלא ב"קו הכחול", קו החוף והסוף.

מי ששולל את רעיון הקמתה של מדינה ערבית נוספת, ממערב לירדן – בעבר הירדן המזרחי כבר קיימת מדינה פלשתינאית – ממילא אינו שוקל את חלוקתה של ירושלים. אבל, מי שמתכוון שירושלים תישאר עיר אחת חייב לקחת על עצמו להתמודד ולטפל בצרכיהם של כל אזרחיה, יהודים וערבים.

יום השנה החמישים לשחרור ירושלים מן הכיבוש הירדני ולאיחודה חייב להיות יום של חשבון נפש. אפילו באיחור של שנים רבות חייבות ממשלת ישראל ועיריית ירושלים להתגייס ולקבל על עצמן כמשימת הצלה לאומית את השוואת רמת השירותים הניתנים לתושביה הערביים של ירושלים לרמה לה זוכים תושביה היהודיים (שאף הם אינם מקבלים רמה גבוהה במיוחד). לא ייתכן שמערכות התשתית – אספקת מים, צנרת ביוב, מצב הכבישים – לשליש מתושבי בירת ישראל במאה ה-21 תהיינה במצבן הנוכחי, ומי שמשאירן במצב זה מוביל למעשה לחלוקת העיר. אותו הדין לגבי מצבה הפיזי של מערכת החינוך. וכן, התכנים במערכת זו צריכים להיקבע על-ידי משרד החינוך ולא על-ידי האויב. אין איחוד בלי השוואת השירותים והתנאים.

קשה לעשות היום את מה שלא נעשה ב- 50 השנים האחרונות, ובמיוחד כאשר גורמים אנטי-ציוניים בישראל מזמינים לחצים חיצוניים כבדים לחלק את ירושלים כשלב הכרחי בתהליך האובדני המאיים על ישראל. אבל, אין ברירה, אם חפצי חיים אנחנו. במקום להתמכר לעיסוק כפייתי ב"תהליכי שלום" הרסניים, טוב יעשה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אם יתחיל לאלתר בתוכנית של השוואת השירותים לכלל תושבי ירושלים ושל עידוד הגירה חיובית לבירת ישראל. יום כ"ח באייר תשע"ז הוא יום מתאים להחלטות מסוג זה במקום להצהרות ולסיסמאות נטולות כיסוי.  

במקביל חייבות ממשלת ישראל ועיריית ירושלים להתגייס ולקבל על עצמן כמשימת הצלה לאומית את חיזוקה של האוכלוסייה היהודית בירושלים. קשה להלין על הנשיא האמריקאי האורח – המגיע לירושלים בדיוק נמרץ ביום השנה החמישים למלחמת ששת הימים – על שהוא מהסס להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים, כאשר ממש באותם ימים "שירות השידור הציבורי" עוזב את ירושלים ויורד למודיעין.

כאשר משרדי הממשלה והשרים מחזיקים שלוחות ולשכות בתל-אביב הם מחלישים את ירושלים. כאשר מחנה מטכ"ל יושב בתל-אביב – כנ"ל. לעומת זאת, העתקתו של מחנה מטכ"ל לירושלים עשויה לשדר לא רק את נחישותה של מדינת ישראל להגן על בירתה, אלא גם תזרים הרבה כוח אדם צעיר ואיכותי לעיר המשוועת לעירוי דם אנושי כזה.

אגב, יש בינינו רבים העוסקים במעקב כפייתי ומגמתי אחרי ההגירה השלילית מירושלים. למען ההגינות והגילוי הנאות, מן הראוי שיציגו במקביל את נתוני ההגירה השלילית מתל-אביב. ככל הנראה מדובר בשיעור דומה באחוזים מתוך אוכלוסיית שתי הערים.

בדרכה של מדינת ישראל נקרתה הזדמנות היסטורית – שלא תחזור – להשלים ולתקן את מה שלא עלה בידה לעשות במלחמת השחרור, הן בירושלים והן ביהודה ובשומרון. על כן צר לציין שממשלות ישראל לדורותיהן במידה רבה בזבזו 50 שנים.

יום ירושלים הוא יום ראוי לחשבון נפש בעניין מעשיה ומחדליה של מדינת ישראל בבירתה ב- 50 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. כל מי שחי באותם ימים היסטוריים, ובמיוחד מי ששירת אז בצה"ל, אינו יכול שלא לזכור את רוממות הרוח שאפפה את כולנו ברגע שירושלים שוחררה ואוחדה, כאשר הוחל בשיקומה בעקבות ההרס שביצע בה הכובש הירדני במשך 19 שנות הכיבוש שלו, כאשר האוניברסיטה העברית – זו שמקיימת טקסים בלי "התקווה" – שבה אל הר הצופים, כאשר מוטה גור בישר: הר הבית בידינו!

אבל, כבר באותם ימים היסטוריים התחיל תהליך הפוך. שר הביטחון דאז, משה דיין, הורה להוריד את דגל ישראל מהר הבית – המקום הקדוש ביותר ליהודים – ובכך אותת שישראל מוכנה לחלוק עם אויביה את השליטה בהר הבית בפרט ובירושלים בכלל ובארץ ישראל כולה.

התהליך נמשך באיסור ובקשיים שהערימו רבנים נטולי מעוף וחסרי אחריות בדרכם של יהודים שביקשו לעלות להר הבית. בעשותם כן כרתו אותם רבנים ברית בלתי קדושה עם הווקף המוסלמי: אלה ואלה, משיקולים שונים, עשו כמיטב יכולתם לצמצם ולמזער את הנוכחות היהודית על הר הבית.

התהליך נמשך בפער האדיר שבין המליצות הנבובות על איחוד העיר לבין המציאות בשכונותיה הערביות של ירושלים, שלא זכו לתשתיות פיזיות ולמערכת חינוך כמו בשכונות היהודיות. בכך שידרו ממשלות ישראל לדורותיהן וראשי עיריית ירושלים לדורותיהם שירושלים איננה עיר אחת מאוחדת. בכך הם הניחו את זרעי הדרישה לחלוקתה.

התהליך נמשך בשאיפתם של האוסלואידים להקים מדינה לאויב בלב ארץ ישראל ובנכונותם לחלק אופקית את ירושלים כדי שמחציתה תשמש בירה לאויב. אליהם הצטרף ראש הממשלה בעבר, אהוד ברק, שהציע לחלק את ירושלים אנכית, כך שהערבים יזכו בהר הבית ואילו היהודים יסתפקו במעבה האדמה .....

התהליך נמשך בדבריהם של דמגוגים ארוכי לשון המטיפים לוויתור על שכונות ערביות צפופות ש"מי צריך אותן", בשעה שידוע להם שהמחלוקת אינה על אותן שכונות אלא על העיר העתיקה והר הבית.

וכאשר יהודים מתנדבים לוותר על לב ארצם, על בירתם, על המקום הקדוש להם ביותר, אין פלא שאומות העולם תובעות להסגיר לכובש הערבי את מה שיהודים רבים מוכנים שיילקח מהם.

יום כ"ח באייר תשע"ז אשר חל השבוע הוא יום מתאים לשינוי המגמה. אין משמעות ליום ירושלים ללא פעילות של ממש לאיחודה ולשיקומה של בירת ישראל.