מלחמת ששת הימים לא נגמרה

הרב יאיר פרנק , כ"ו באייר תשע"ז

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

בטור הקודם, לפני יום העצמאות, עסקנו באחת מבעיות העומק שגרמו להרס הישוב עמונה, וגירוש משפחותיו, – המשפטיזציה הרווחת במסדרונות השלטון.

שלטון השופטים והיועמ"שים, המונעים מנבחרי העם לבצע את המדיניות שאליה ובשבילה נשלחו על ידי העם. בשורות לקמן, לקראת יום ירושלים, ולרגל חמישים שנה לחזרתינו ליהודה ושומרון, אצביע על הבעיה השנייה, הדורשת אף היא תיקון עומק.

בשנת ה'תשכ"ז לבריאת העולם חזרו ובאו חיילי ישראל לחלקים נרחבים מארץ ישראל, ובכללם לירושלים המקודשת והר הבית. בעקבותיהם הגיעו אט אט יהודים טובים, שבתחילה מעטים היו, הקימו ישובים, במאמצים רבים ובמסירות גדולה, וברוך ה' יש כיום במרחבי יהודה ושומרון מאות אלפי יהודים, המתגוררים בערים גדולות ובישובים רבים. התקיים בנו: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ".

אולם, דא עקא, גם כיום, חמישים שנה לאחר שחזרנו הביתה, מעמד היהודים ביהודה ושומרון עדיין מופלה לרעה. רבים רואים בנו אורחים, זמניים, שלא לומר - כובשים. התפישה הזאת רווחת לא רק אצל אנשי שמאל קיצוני, אלא גם אנשי משפט, קובעי מדיניות ומקבלי החלטות.

ככל שהתעמקנו בסוגייה הכביכול משפטית שהייתה בעמונה, נוכחנו לדעת שבבסיסה, בשורשה, קיימת בדיוק הבעיה הזאת. בכל מקום אחר, נורמאלי, לא היו מבצעים מהלך מטופש כל כך, וחסר רחמים כל כך, של הרס ישוב שלם לאחר עשרים שנה, כאשר קיימים גם קיימים פתרונות משפטיים סבירים והגונים. אלא, שכאמור, לא רואים בנו, היהודים החיים ביהודה ושומרון, אזרחים שווי זכויות, אלא אנשים זרים, שיש להגן כביכול על התושבים 'המקומיים' מפניהם.

סברנו שהעיקר הוא לבנות ביהודה ושומרון. שככל שנעגן את אחיזתינו, ונגדיל את מספר הישובים והמתיישבים, הרי שכך ננצח. אולם, כעת אנו מבינים היטב שאנו חייבים לפתור את הסוגיא הזאת בשורשה. הדבר הזה בנפשינו, ובנפש הארץ. לא ייתכן שנחיה עדיין תחת שלטון צבאי, במצב מקולקל של אזרח בעל חובות אזרחיות מלאות, אך בעל זכויות חסרות, מפני שהמדינה טרם החליטה שהיא מכילה את ריבונותה באזור מגוריו.

צריך לא רק לומר – חזרנו הביתה, אלא לעגן את הקריאה הזאת בספר החוקים של מדינת ישראל. לא כחלום ותקווה רחוקה, שלעולם נדחית שוב ושוב מפני לחצים שונים, מבית ומחוץ, אלא כתוכנית מעשית. איננו יכולים להסתפק בדרישה לבנות עוד בתים, שכן כל עוד הנושא הזה לא מטופל, הבסיס עליו יושבים הבתים שיבנו מעורער.

אמת, גם על הגולן היו דיבורים של ויתור, אולם סופם של דיבורים אלו יעיד כמאה עדים. במקום שמדינת ישראל הכריזה באופן ברור - זאת ארצי, בסופו של דבר גם רוב ככל העם הפנים זאת, ודרש את השארותו בריבונות ישראל, והצליח.

ועתה, ההר החרב והשומם בעמונה - צריך להיות כל הזמן מול עינינו. בזעקה אילמת הוא תובע מאיתנו גאולה. הוא סימן, הוא רמזור אדום, ביחס למצבינו הכללי ביהודה ושומרון. יש שיאמרו, מה שהיה – היה, אבל הכאב על ישוב אחד לא יעמעמם את השמחה על כך שמצבינו הכללי טוב. אכן, בוודאי עלינו להודות ולשמוח בכל מה שהשגנו, בעזרתו יתברך. אולם, אל לנו לטשטש את סוגיית העומק הזאת, שעלתה בין השאר בעקבות ההרס בעמונה, הדורשת מאיתנו טיפול ותיקון.

מלאכתם של חיילי ישראל בשנת תשכ"ז לא נשלמה. כל עוד לא הכריזה מדינת ישראל כדת וכדין שחבלי מולדת אלו הינם חלק מחלקיה, בשר מבשרה, הרי שבאמת מלחמת ששת הימים לא נגמרה.

הגיע הזמן לסיים סוף סוף את המהלך שהתחיל לפני חמישים שנה. בשנת היובל הזאת, אנו נדרשים לתת גאולה לארץ, וליושביה.