את ירושלים אי-אפשר לכבוש

הרב אהרון ליבוביץ , כ"ו באייר תשע"ז

הרב אהרון ליבוביץ
הרב אהרון ליבוביץ
צילום: עצמי

בתור נער צעיר, היה לי ברור איך אני חוגג את יום ירושלים: חולצה לבנה, תפילת הלל והודיה, סעודת מצווה בישיבת בני-עקיבא בנתניה, עלייה עם הסניף לירושלים למצעד הדגלים, ולקינוח - לילה לבן בעיר העתיקה.

יותר משלושים שנה אחרי, מצעד הדגלים הוא עדיין אחד האירועים הגדולים וההמוניים של יום ירושלים, ואת הלילה הלבן בעיר העתיקה החליף לילה לבן בגן סאקר במסגרת אירועי יום הסטודנט בעיר. מהצד האחד, מצעד שלצערי הפך עם הזמן לפחות לאומי וליותר לאומני ולעומתי. ומהצד השני, רצף הופעות בפני קהל סטודנטים שפוצל בשנים האחרונות לשניים: אחד לסטודנט הדתי ואחד לסטודנט הכללי.

דוד המלך כבש את ירושלים במבצע צבאי, אבל האתגר הגדול שלו היה דווקא איחוד העם. האחדות הרי היא לא מאפיין היסטורי של עם ישראל. אמנם כולנו בני אברהם, יצחק ויעקב, אבל לקח שנים רבות להעביר את ארץ ישראל מהמציאות המחולקת והשבטית המתוארת בתנ"ך בספר שופטים, אל המנהיגות המאחדת של דוד המתוארת בספר שמואל.

אחרי מות שאול, דוד מנהיג את ממלכת יהודה מחברון. רק אחרי ששאר שבטי ישראל באים אליו עם אמירה של "הננו עצמך, ובשרך אנחנו", הוא כורת להם ברית ומעביר את כס המלכות מחברון עיר החיבור לירושלים עיר השלמות והשלום. הבחירה בירושלים אינה סתמית או מקרית. זוהי עיר אליה היתה זיקה גם לשבט יהודה – שבטו של דוד, וגם לשבט בנימין – שבטו של שאול קודמו. ירושלים לא היתה טריטוריה בלעדית של אף אחד מהשבטים, ולכן – יכלו כולם למצוא בה את מקומם.

ביום ירושלים, אני מרגיש שאני נמצא בתווך בין שני האירועים ההמוניים המרכזיים בעיר. גם פיזית, מכיוון שאני גר בשכונת נחלאות הנמצאת גיאוגרפית באמצע בין מצעד הדגלים בעיר העתיקה ובין ההופעות בגן סאקר, אבל גם – ובעיקר – אידיאולוגית ורגשית. אני מסתכל סביב, ורואה עיר שלא רק מחולקת בין יהודים וערבים, אלא גם בין המגזרים השונים בתוך החברה היהודית-ישראלית. הדיבורים על ירושלים המאוחדת חוטאים לאמת. חומות פיזיות וחומות שקופות עדיין מחלקות את העיר, ולמרות המגוון החברתי שמרכיב אותה – עוד חסרה ההבנה שאחדות אמיתית מתבטאת בכך שכולם יכולים למצוא את מקומם במרחב הציבורי.

נולדתי בארה"ב, ואולי לכן לא גדלתי על סיפורי הגבורה שבקרבות מלחמת ששת הימים, אלא דווקא על סיפורי החשש הכבד שקדם לה. סיפורים על העם היהודי ששוכן בדד בציון, ושאיומי ההשמדה והפחד משואה שנייה איחדו את כל חלקיו. אני מאמין שבמישור הרוחני האחדות היא גם זו שהביאה אותנו להר הבית, כמו אברהם אבינו ויצחק בנו, שהצעידה שלהם אל עבר מקום העקידה על ההר מתוארת כ-"וילכו שניהם יחדיו".

היום, כמו בתקופת התנ"ך, נגזר עלינו להילחם פיזית על ירושלים. אבל האחדות של ירושלים – אפשרית רק אם קיימת אחדות בעם ובחברה. זאת הסיבה שבגללה אני גאה להימנות עם פורום רבני בית הלל – ששם לעצמו למטרה לקדם יהדות שכל דרכיה דרכי נועם, וזאת גם הסיבה בגללה בחרתי לשרת את תושבי ירושלים כנבחר ציבור במועצת העיר מטעם סיעת 'ירושלמים' - סיעה המאחדת דתיים וחילוניים, מזרח ומערב, ימין ושמאל, ובונה שיח של טוב משותף.

התחושות שתיארתי הן מאוד אישיות, אבל משותפות לאלפי ישראלים שבוחרים להתרחק מהאירועים המגזריים ביום ירושלים, ולהשתתף דווקא בצעדת המשפחות הירושלמית – צעדה חגיגית מאחדת-מגזרים שיזמנו בסיעת 'ירושלמים' לפני ארבע שנים, וכבר הפכה למסורת של ממש בהובלת 'התנועה הירושלמית'. אל מול אובדן אתוס האחדות שבא לידי ביטוי באופיים הנוכחי של מצעד הדגלים ויום הסטודנט בעיר, הצעדה הזו היא תיקון גדול וחשוב לאופי הבדלני שהשתלט על יום איחוד ירושלים.

את ירושלים האמיתית, זו שמורכבת מכל גווני הקשת החברתית, אי אפשר לכבוש. אפשר רק לעבוד קשה כדי ליצור אחדות בקרב תושביה – ואז לזכות בה.