משבר הזהות בקרב בוגרי הציונית הדתית

הרב דביר טל , כ"ז באייר תשע"ז

הרב דביר טל
הרב דביר טל
צילום מסך יוטיוב תורת החיים

המחקר של ארגון חותם על קרוב למחצית בוגרי הציונות הדתית שכבר לא מגדירים את עצמם דתיים – גם אם הוא מוגזם ולא מוערך נכון והנתונים האמיתיים הם רק חצי מזה – הדבר קשה מנשוא, אך אינו מפתיע.

ניתוח פשוט של המציאות התרבותית והנפשית שבה חי חלק נכבד מהציבור – מוביל מיידית לתוצאה הזו. כאשר נער חי, חווה ומתחנך בחוסר זהות ברורה בין תרבות הקודש לתרבות החילונית – לא ייפלא כלל שכשיגדל יבחר בתרבות החילונית.

אם באולפנה, בבית של השכנים או שלי, ואחי הגדול שחזר מהישיבה – "רק" שומעים באופן קבוע רשת ג' וצופים בסרטים חילוניים נקיים – אז לא ברורה לי שאלה אחת פשוטה: מה האמת ומה השקר? מה נכון ומה לא? אם הזמר הזה שאמא והמורה כל כך אוהבים, הוא לגיטימי, אז למה שלא אהיה כמוהו? נכון שהם אוהבים גם את הרב שמואל אליהו. אבל יותר קל, כיף וזמין לבחור בדרך שלו מאשר ללמוד שנים רבות תורה. והרי הכל לגיטימי, וצריך לאהוב כל אחד, וכולם כולם טובים וצדיקים רק זה הדרך שהם בחרו בה...

בעלון של שבת כל כמה שבועות יש פרסום על אומן רחוק מתורה ומצוות שהואיל להגיד בפירוש שלציבור שלנו אין זנב, ובאמת יש בו הרבה נקודות טובות ומדהימות! ובאותו עלון כתבה על ר' אברום שפירא זצ"ל למשל – אז אני מבין ששניהם לגיטימיים ושניהם תופסים בתודעה שלי דמויות מכובדות שאני מעריך ונושא אליהם את עיני במידה כזו או אחרת. אז חבר שלי החליט ללכת בדרך של הרב שפירא ואני בדרך של האומן הזה. ונגרוף לייקים בדור הבא כשיעשו עלינו את הכתבות... ואגב לי יהיה יותר כי גם החילונים איתי, שלא שמעו בחיים שלהם על הרב שפירא ובחיים לא יתנו לו לייק.  

בספריה שלנו ביישוב יש כמובן את כל הספרים – אנחנו פתוחים ונאורים! אז ספרים המבוססים על שלילת האמונה, רומנים למיניהם, מדע בדיוני שמשלב בין השניים ועוד ועוד – הכל לגיטימי. הכל אפשרי. אנחנו לא חרדים, ואנחנו לא מסננים יותר מידי. רק מה שבאמת עובר את הגבול. לא של ההלכה. לא של הצניעות. של מה שהספרנית מחליטה ביחד עם החברות שלה שזה כבר עבר כל גבול. שאפילו חילונים ירגישו שזה מוגזם. אז למה שאני לא אהיה כמו ההיא שקראתי עליה? ולמה שאתלבש שונה כל כך מכל מה שאני קוראת ושומעת ורואה ביחד עם אמא שלי והמורה שלי? אז אל תתפלאו שאני לא לבושה כמו שרציתם. עזבו אותי. פשוט עזבו אותי, אני לא מסוגלת לצרוך תרבות אחת ובפועל לחיות תרבות אחרת לגמרי.

אז דבר ראשון אחיי הכי יקרים בעולם – אנחנו מוכרחים להגדיר מה התרבות שלנו. אם אנחנו רוצים שדור ההמשך יהיה מחובר לה' ולתורתו – התרבות שלנו צריכה להיות מכוונת אליו. לגמרי. השירה והניגון, הקריאה והספרות, וכמובן – המדיה. תרבות מעורבת, היא פוסחת על שני הסעיפים,  והילדים שלנו מבולבלים.

ומיד קופצת הטענה: מה אתה רוצה? שנהיה חרדים? בחיים לא, הרי הם לא חיים, ולא יודעים מה זה ארץ ישראל, וחלק מהם בקושי יודעים מה זה בין אדם לחברו, אנושיות, עבודה, ראש בקרקע וכו'. עזוב, אל תחזיר אותנו לגלות שלפני מאתיים שנה. וחוץ מזה: למה אצלם המצב יותר טוב? כרבע מהנוער צופה באתרים שמן הסתם לא קיבלו אישור של הרבנים שלהם. כמויות לא נתפסות של נוער נושר. וגם בין אלה שנשארו עם הלבוש והסוס יש בטח איזה מספר לא מבוטל של שחקנים שלא רוצים לפגוע בשידוך של דודה שלהם..

והתשובה פשוטה: אין כל קשר בין הנידון לטענה. תהיה מלא חיים, ומלא ארץ ישראל, ודרך ארץ שקדמה לתורה, ואנושי בכל קנה מידה, ועם ראש בקרקע – ואת כל זה תעשה בצורה נקייה ומכוונת לתרבות של קדושה. ואדרבה, דווקא כך כל אלו יקבלו את הגוון העמוק והאמיתי שלהם.

נכון שאין בינתים מענה לכל מבוקשי הנפש בתרבות של קדושה – עם כל הכבוד לקומיקסים החדשים לבקרים והספרות החרדית וכו' – אבל שווה, והכרחי, להשקיע את המאמץ כדי לא לטעות וליפול. כמו בתחומים רבים בחיים שאנו עושים ויתורים, ברמה פרטית או ציבורית כדי להגיע למטרה האמיתית בעינינו. יתירה מזו, את הרצונות הנפשיים החסרים לנו – נשקיע אנחנו בפיתוח אמיתי של תרבות נקיה וקדושה שכזו, כדי שלנכדים שלנו כבר יהיה הרבה יותר פשוט, בעזרת ה'.

ואחר זאת, ברצוני להוסיף תובנה נוספת. התרבות החילונית לא בעייתית רק במה שהיא מכניסה לתודעה ולחוייה שלנו, אלא היא גם באה על חשבון כוחות הנפש שלנו. בעומק הנשמה, כולנו למדנו זאת בספרים אבל גם מרגישים מידי פעם – אנחנו צמאים לקרבת א-להים, לאהבת ה' עמוקה, לתפילות טובות וכנות ולמשהו חדש שיתחיל במימד הרוחני שלנו. כאשר אנו ממלאים את המימד החוויתי הזה בתרבות החילונית, אנחנו משקים מי מלח את הצמאון הזה, ומסיחים את הדעת מהיכולת הפשוטה ביותר להעמיק את החוויות הרוחניות שלו בקדושה.

מחילה, אבל איך נראות התפילות בבית כנסת ממוצע ביום חול? ממש לא עושות חשק. סרט הכי "מעפן" שווה כמה תפילות...

מוטל עלינו לפתח את הכיוון ההפוך: להתפלל טיפ-טיפה יותר לאט, לשדר לנער שזה חשוב לנו, לא להתבייש לעצום עיניים, לא רק בשביל להעביר כרטיס.. לתת את הלב בתפילה, בברכות, בדבר תורה עמוק. אפילו כשמטיילים – לא רק לנפוש ולהשתחרר, אלא להודות לה' על הבריאה המופלאה. להשקיע באהבת ה' שלנו ובחוויות סביבה, ממעשים פעוטים בבית ועד כנסים כמו "צמאה" או "בכל לבבך", (ותמחלו לי על הדוסיות-) לשדר לילד שיש בו נשמה קדושה ולא להפסיק לדבר על האהבה של ה' אליו ואל כולנו..

ולסיום, אני מוכרח לומר שאני מאוד אופטימי. ראשית, דווקא משום שהפתרון לבעיה אינו איזו נוסחא מסובכת ומורכבת, אלא בירור פשוט. יתירה מזו, כשמתבוננים ביותר מחצי הכוס המלאה – אלפי בני הנוער שעוברים את כור ההיתוך של חוסר הבירור התרבותי הזה, ועוד בהתמודדויות הגדולות כל כך שיש לו כיום – ובוחרים להישאר נאמנים לה' ולמצוותיו, זהו ממש חסד ה' עלינו, ומחזק ביותר את התחושה שחרף המצב "ראו באורי שזורח עליכם".