איש על דגלו

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ט באייר תשע"ז

עצמי

בספרו "חמש דרשות" [עמ' 89] כותב הגרי"ד סולוביצ'יק: "אם תשאלוני, איך אני כיהודי תלמודי מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי? אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקסם של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים ברם אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך כי 'הרוג שנהרג בידי עכו"ם, קוברים אותן בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום, שנאמר: וניקיתי דמם לא ניקיתי' במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של ק"ו לדגל כחול לבן, שטבל בדמם של אלפי צעירים יהודים שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב (דתיים ולא דתיים, כי האויב י"ש לא היה מבדיל), יש בו ניצוץ של קדושה, הנובע ממסירות-נפש והקרבה עצמית."

אמת, דבריו של הגרי"ד סולוביצ'יק נאמרו בהקשר לשלילת התפיסה של "תנועות דתיות אחרות" המתחבטות במעמדה הדתי של מדינת ישראל, ומעלות ספקות אם מותר או אסור להניף את הדגל הכחול-לבן, אבל גם לפי הגדרתו אין לדגל ערך לכתחילה מפני עצמו, אדרבא לדעתו "היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים", והוא מוצא לדגל "הכשר הלכתי" לא מצד עצמו אלא מפני שהגיע לדרגת בגדם של הרוגי גויים.

אולם לאחר עיון במקורות, בתורה ובחז"ל, לכאורה אין אנו זקוקים להכשר זה, אנו רואים שהתורה לא רק שלא שללה את הדגל אלא קבעה אותו לכתחילה במחנה ישראל והוא שימש כאחד המרכיבים לצביונו של המחנה היהודי. בלכת ישראל במדבר נצטוו מפי הגבורה "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

התורה לא הסתפקה בנס ערטילאי ללא סמל או צורה אלא הוסיפה לכל שבט ושבט צבע מיוחד וסמל מיוחד : "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו" [רש"י] והוסיף עליו הנצי"ב בפירושו "העמק דבר": שלא רק לכלל השבט היה דגל מיוחד אלא "לכל בית אב היה דגל בפני עצמו קטן, באותה צורה של הדגל הגדול מכל שבט. אך היה כל בית אב רשום עליו: א' ב' ג', והיינו דכתיב: 'באותות לבית אבותם' – כל בית אב אות שלו".

וכך מובא במדרש (תנחומא במדבר י): "איש על דגלו – שכל אחד יכיר את דגלו, כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן". לדגל היה תפקיד להחדיר את הגאווה השבטית בכל אחד ואחד משבטי ישראל. כבר משחר ההיסטוריה הישראלית עוד בהיותם במדבר מכירה התורה בערך הלאומי שיש לדגל.

תפקיד הדגל במחנה ישראל לא היה רק כלפי פנים: "כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן" אלא לפי המדרש (תנחומא) הדגל היה כעין תעודת זהות של העם כולו: "אמר הקב"ה יש לעכו"ם דגלים ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, שנאמר: 'איש על דגלו' ".

הדגל משמש גם אחד מסממני הזהות הלאומית השומרת את העם מפני התבוללות. וכך אמרו במדרש (במדבר רבה פ"ב): "זה שאמר הכתוב: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה' – קדושים וגדלים היו ישראל בדגליהם, וכל אומות העולם היו מסתכלין בהם ותמהים ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר? אמרו להם אומות העולם: הדבקי לנו ובואי לך אצלנו ואנו עושים אתכם שלטונים ודוכסין והגמונים. וישראל אומרים להם: שמא אתם יכולים ליתן לנו כגדולה שנתן לנו אלוקינו במדבר: בדגל מחנה יהודה, בדגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות כך לנו. ועוד כשאנו חוטאים והוא מוחל לנו – ומסיים שם המדרש – מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וכבוד".

צדק הרב סולוביצ'יק שדגלים וגינוני מלכות כשלעצמם אינם ערך, אך יחד עם זאת אין הם צריכים להכשר מפני קדושתם של בגדי הרוגי עכו"ם אלא הדגלים בישראל כשרים מצד עצמם, והתורה הכשירה אותם מפני היותם תורמים לכבוד ולגדולה לאומה וכך מובא במדרש (במדבר רבה פ' ב'): "אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל' – אלו הם הדגלים. התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו?! – ומסיים המדרש - מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל".