התודה וחג השבועות

עריכת סעודה מכובדת בחג השבועות מעידה שהתורה מקובלת עלינו ונעימה לנו ואיננה עול וסבל.

הרב אלישע אבינר , א' בסיון תשע"ז

הרב אלישע אבינר
הרב אלישע אבינר
צילום: עצמי

בגמרא (פסחים סח ב) מובאת מחלוקת תנאים כיצד נכון לחגוג ביום טוב. יש אומרים או כולו לה' או כולו לכם, כלומר, "או אוכל ושותה או יושב ושונה".

ויש אומרים "חלקהו, חציו לאכילה ושתייה, וחציו לבית המדרש". אבל כולם מודים שבחג השבועות אין להסתפק ב-לה' בלבד אלא צריך גם "לכם", מפני שזה יום שבו ניתנה התורה. רבים תמהו על כך: מדוע השמחה על נתינת התורה, שהיא כולה רוחנית ומרחיקה את האדם מהחומריות, נערכת בדרך של מאכל ומשתה?! אדרבה, לחג ה"שבועות", מתאים יותר למעט במאכל, להתרחק מגשמיות עודפת, ולהגות בתורה!! רש"י בפירושו (שם) משיב לשאלה זו: השמחה במאכל ובמשתה בשבועות נועדה "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה בו תורה".

עריכת סעודה מכובדת בחג השבועות מעידה שהתורה מקובלת עלינו ונעימה לנו ואיננה עול וסבל. אנחנו שמחים בתורה, שמחים במטלות הרוחניות שהיא מעמידה בפנינו ובאתגריה הרוחניים, ולא מואסים בהם. איננו מאלו שאומרים "מה חובתי ואעשנה", ממלאים את חובתם ללא חשק, אנוסים על פי הדיבור. אנחנו שמחים בתורה. 

ועדיין יש להקשות: על מתנה רוחנית מתאימה שמחה רוחנית יותר מאשר שמחה גשמית של מאכל ומשתה. התשובה היא, שאת התענוג הרוחני מרגישה נשמתנו והיא שמחה בכך. על ידי המאכל והמשתה, אנחנו מבקשים לשתף בשמחה גם את הנפש, את הגוף, את האנושי שבתוכנו, על מנת שכל אישיותנו, על כל חלקיה ורבדיה, תרגיש בשמחה. 

לשמחה במאכל ובמשתה ביום שניתנה התורה ישנו מקור קדום. מקורה במתן תורה עצמו. גם במתן תורה, נערכה שמחה במאכל ובמשתה, כפי שכותב הרמב"ן (שמות כד יא) על הפסוק "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". בניגוד לפרשנים שראו באכילה ובשתייה זו התנהגות פסולה, כותב הרמב"ן: "טעם וישתו - שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה". ומכאן לדורות, יש חובת שמחה והודיה בחג השבועות. כפי שכותב הרמב"ן, ש"שתי הלחם" הקרבים במקדש בחג העצרת אפויות חמץ מפני שהן "לחמי תודה" של קרבן תודה. על מה ה"תודה"? משיב הרמב"ן: "הנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה". זהו קרבן תודה להודות לה' על התורה. 

גם חכמי ישראל לדורותיהם, נהגו לשמוח במאכל מיוחד בשבועות. הגמרא (פסחים שם) מספרת שרב יוסף ביקש מבני ביתו ב"יומא דעצרתא", בחג שבועות, להכין לו "עגל משולשת", ונימק את בקשתו בדרך זו: "אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?!" (= אלמלא יום זה ש"גרם", כמה יוסף יש בשוק?). אומר רב יוסף: חג השבועות הוא משמעותי מאוד עבורי, מפני שהתורה שניתנה בו ביום, עשתה ובנתה אותי. בני אדם המהלכים על שתיים יש לרוב, השווקים מלאים מהם.

רבים מהם נושאים את השם "יוסף" כמוני, אבל אני שונה מהם. במה אני שונה מהם? - בתורה שאני ספגתי. בזכות מה אני מיוחד? - בזכות התורה. לכן, אני שמח בחג השבועות לא רק מפני שיש מצווה לשמוח ברגלים, אלא גם מפני שאני מרגיש את התרומה העצומה שהתורה תרמה לי.  נזכה כולנו, בחג השבועות הבעל"ט, לשמוח על נתינת התורה, האי יומא דקא גרים.