יש גם דרך שלישית

ד"ר רון בריימן , ב' בסיון תשע"ז

עצמי

השמאל ויתר על השלום. במקומו הוא בחר "שלום", כזה המכונה בסיסמא השקרית "פתרון שתי המדינות" בארץ ישראל המערבית, שעיקרו איסור גזעני על יהודים להתגורר בלב ארצם.

"פתרון" כזה איננו יהודי, איננו דמוקרטי, איננו ציוני, איננו מוסרי, וממילא איננו שלום. ואף-על-פי-כן הוא מוצג על-ידי מפלגת השמאל/תקשורת ופרשניה השולטים בתקשורת כאילו אין בלתו.

במסגרת תעמולת הכזב, מציג אותו שמאל את כל מי שחולק על ה"פתרון" כאילו אינו רוצה שלום. גישה מתנשאת זו מציגה כל מי שאינו הולך בתלם של "פתרון שתי המדינות" לא רק כמי שאינו רוצה שלום, אלא גם כמי שרוצה מדינה אחת בארץ ישראל המערבית, מדינה שממילא צפוי בה רוב ערבי במוקדם או במאוחר, ובכל מקרה היא לא תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית.

הצגה מעוותת זו מתעלמת מן המציאות, מן הלקחים של "שלום" אוסלו ומלחמת אוסלו, ומן המסקנה שאפילו אם יש פתרון, אין פתרון עכשיו. אבל, גם אם אין פתרון עכשיו אין כל סיבה לנקוט צעדים אובדניים (אוסלו), אלא יש לנשוך שפתיים ולהמתין למציאות אחרת, כזו שבה אולי ייתכן שלום, אם כי בעתיד ולא עכשיו.

הצגת המציאות כאילו אם לא בוחרים ב"פתרון שתי המדינות" התוצאה היא מדינה אחת אינה אלא הונאה. יש לפחות עוד דרך: להמתין עד לשינוי הנסיבות האזוריות. בבוא היום יתפוש את השלטון בירדן הרוב הפלשתינאי הנשלט על-ידי המשפחה ההאשמית. אז תיעלם מאליה הטענה כאילו ל"עם הפלשתינאי" אין מדינה.

ארץ ישראל המערבית היא יחידה גיאו-פוליטית אחת, שאינה ניתנת לחלוקה. לעומת זאת ארץ ישראל המזרחית היא בפועל מדינה פלשתינאית. חבל ארץ זה, ארבע חמישיות מארץ ישראל השלמה באמת, נקרע ב- 1922 על-ידי צ'רצ'יל משטח המנדט הבריטי בארץ ישראל – בגלל שיקולים קולוניאליים של הכובש הבריטי ובניגוד להחלטת חבר הלאומים – ונמסר למשפחה ההאשמית שהובאה מבחוץ, והשולטת בארץ ישראל המזרחית כמעט מאה שנים. בבוא היום יתפוש את השלטון בירדן הרוב הפלשתינאי הנשלט על-ידי המשפחה ההאשמית. אז תיעלם מאליה הטענה כאילו ל"עם הפלשתינאי" אין מדינה.

למעשה, ירדן ההאשמית היא המכשול לשלום ולפתרון שתי המדינות האמיתי: שתי מדינות, שני עמים, שתי גדות. פתרון כזה אינו כרוך בטרנספר של אדם כלשהו מביתו, יהודי או ערבי. פתרון כזה מצריך אורך רוח וסבלנות.