נעשה ונשמע

הרב יעקב הלוי פילבר , ד' בסיון תשע"ז

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

על הקדמת נעשה לנשמע אמרו בגמרא (שבת פח ב): "מאי דכתיב: 'כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים' - למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע'".

מאמר זה מציב בפנינו כמה שאלות: מהו הדמיון של הפרי הקודם לעליו להקדמת נעשה לנשמע, ובכלל מהו היתרון של הקדמת נעשה לנשמע. וטרם נשיב על שאלות הללו נקדים להביא את האמור בקבלת התורה, שבתחילה כתוב: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו : כל הדברים אשר דבר ה' נעשה". (שמות כד ג)

ואילו אחרי זה כתוב: "ויכתב משה את כל דברי ה'." (שם, ד) "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו: כל אשר דבר ה'נעשה ונשמע" (שם ז). ויש להתבונן על הסדר של התורה, למה הוצרך משה לספר להם תחילה את הדברים בעל פה, ואח"כ לשוב לקרוא להם את הדברים מן הכתב? ועוד יש להבין מדוע על הדברים שנמסרו להם בע"פ כתוב בתורה: "ויען כל העם קול אחד", ואילו על הדברים שבכתב לא נאמר קול אחד אלא "ויאמרו כל אשר דבר ה'". ומדוע על הדברים שבע"פ אמרו רק "נעשה" ואילו על הדברים שבכתב אמרו: "נעשה ונשמע".

על השאלות הללו משיב הראי"ה (בדרוש השבעה עשר בספרו 'מדבר שור') על פי הכתוב: "התורה והמצוה", שדרשו חז"ל: "'התורה' - זו תורה שבכתב, 'והמצוה' - זו תורה שבעל־פה". (ברכות ה א) ומדבריהם משמע שהתורה שבעל־פה מכוונת לשמירת המעשה, ואילו תורה שבכתב מכוונת לידיעת התורה, וששני חלקי התורה, שבכתב ושבעל־פה, הם יחד שלמות מוכרחת.

והנה יש הבדל בין ידיעת התורה בשביל התכלית המעשית לידיעת התורה מצד מעלת שלמות ידיעת התורה עצמה ותלמודה. כי בידיעת התורה למעשה, התנאי העיקרי בה שיכוון את האמת, שלא יורה חס ושלום שלא כהלכה שיכשיל בכך את עצמו ואת זולתו. ואילו על ידיעת התורה מצד הלימוד בלבד, כבר אמרו חז"ל: "אפילו עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון 'ואהבת', 'ואייבת', עליו הכתוב אומר: 'ודילוגו עלי אהבה'." (שיהש"ר פ' ב)

והנה לכוון ידיעה ברורה בתורה, להורות חוקי ה' למעשה, ודאי לכך דעה שלימה ורחבה מאד, וכן דרוש לכך עמל גדול בתורה, דבר שאי אפשר שהעם כולו יהיה ראוי לידיעת התורה הזו של הלכה למעשה. על כן לתכלית הזו ניתנה לישראל תורה־שבעל־פה, כמו שאמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל־פה, שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'." (גטין ס ב)

ומאחר שחלק זה של התורה שניתן לישראל בעל־פה, אי אפשר לזכות בו כי אם אחרי עמל גדול ושימוש חכמים, והקושי הזה הוא המבטיח שמירה לחלק המעשי. שאילו התורה שבעל־פה היתה ניתנת בכתב, כי אז כל מי שיודע קְרוֹא היה קופץ להורות הלכה למעשה כפי הנראה לו בהבנתו השכלית, מראיה שטחית בעלמא לפי השעה.

ובאמת מי שלא עמל בתורה והתחכם בה כראוי, אי אפשר לו לדעת דבר ברור למעשה. על כן ניתנה לישראל תורה־שבעל־פה, שממנה למעשה תוצאות, בעל־פה, כדי שהזוכים בה יהיו דוקא החכמים העמלים בתורה ועוסקים בה תמיד, כי רק המה ידעו משפט איך להורות ממנה למעשה. כך שבאמצעות התורה־שבעל־פה ישמר כראוי מעשה המצוות, כי בדרך הזו יקיימו את המצוות רק על פי דברי החכמים, כמו שהתורה עצמה ציותה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

ברם עם רוב התועלת שיש לשמירת המעשה בנתינת התורה בעל־פה , יש בה גם מגרעת שהיא מצמצמת את התרחבות ידיעת התורה בהמון, בציבור הרחב של האומה, על כן למלא חסרון זה ניתנה לנו גם תורה שבכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה לפי ערכו יוכל לזכות בה, כי לענין מצות תלמוד תורה אפילו אם אינו מבין כראוי מכל מקום מצוה היא, כמו שאמרו חכמינו: "ליגרס איניש... ואע"ג דלא ידע מאי קאמר" (ע"ז יט א).

על כן היתה צריכה להיות בישראל קבלת תורה כפולה, קבלת עול תורה־שבעל־פה לענין הקיום המעשי של המצוות, שיהיו נעשות על פי דעת חכמים המצוינים, ועם זאת קבלת תורה־שבכתב לעניין ידיעת התורה לכלל העם.