המקוננים במחנה השמאל

ד"ר חיים משגב , ד' בסיון תשע"ז

טוב שהכול כבר מאחורינו. נשיא ארצות הברית לא ממש הלהיב את כל מקוששי ההבלים של מחנה השמאל באמצעי התקשורת השונים - אבל אני דווקא נהניתי לראות את פרצופיהם העגומים, כשהם מנסים לשווק עובדות שלא היו ולא נבראו.

פה ושם גם ראיתי דמעה בודדת מתגלגלת לה במורד הפנים. הם פשוט לא האמינו למשמע אוזניהם – והם הרי תלו כל כך הרבה תקוות בנשיא הזה. הם מעולם לא דיברו בו סרה או כינו אותו בכינויים מעליבים או ראו בו פגע רע שעומד בדרכה של  האישה הכי נפלאה בעולם – אז למה הוא התעלם מהם ולא שעה לעצותיהם, רבים מהם ביקשו לדעת.  

ואני לא יכולתי שלא להתמוגג מן הפרשנויות של חמוצי הפנים הללו שביקשו, במאמץ נואש, מעורר רחמים,  להפיח רוח חיים בתקוות שלהם לראות את  ראש הממשלה מובל לתוך חדר אטום, מלא באדים, כמו בסאונה, חנוק בחליפה הכי יפה שלו,  עד שהוא ייאות למלמל את הסכמתו  לסגת לגבולות שהוכתבו למדינת ישראל בתוכנית החלוקה בשנת 1947 – ולשובם של מיליוני "פליטים" לתוך מה שיישאר באותו שלב מן המדינה הנפלאה שבנינו כאן למגינת לב כל חורשי רעתנו.

במקום זאת, הם שמעו, כל המלהגים הללו, קשקשנים בגרוש, שאף פעם לא ביקשו סליחה על דברי הטיפשות שהם הלעיטו בהם את המקשיבים להם, נשיא ששכח לדבר על "פיתרון שתי המדינות" כפיתרון היחיד לסכסוך המדמם, מה שאף פעם לא היה באמת ריאלי, ושבכלל לא מתייחס להתנחלויות, לא כמכשול לשלום ולא בכלל. מה שהיה חשוב לו להדגיש היו דברים  שלגמרי לא נעמו לאוזני האנרכיסטים-מבית שרק מבקשים להפיץ את דיבתנו רעה. הם ממש לא רצו לשמוע על הקשר ההיסטורי של העם היהודי לירושלים.

וכעת, כל מה שנותר ל"מחרחרי השלום" למיניהם שממשיכים לפזר אשליות שאין בהן כל ממש, כשם שלא היה דבר בהסכמי אוסלו, שהוכנסו זה מכבר ל"מצעד האיוולת", הוא להמשיך ולטעון שמדינת ישראל מתדרדרת לעבר אסון דמוגרפי. את זה הם מספרים לנו כבר חמישים שנים, מאז תום מלחמת ששת הימים,  כשהם ביקשו מאיתנו כבר אז לראות ב"שטחים" שנכבשו במהלך המלחמה "פיקדון" עד ליום שבו ייאותו הערבים לעשות עימנו שלום.

אבל אלה, כל מה שהם רוצים, זה הסכמי ביניים; כלומר, לקבל היום את מה שאפשר ללא מלחמה – ולהמשיך אחר כך בתנאים הרבה יותר טובים כשכל העולם המוסלמי ומשתפי הפעולה שלו במקומותינו מגבים את דרישותיהם.

אלא שנשיא  המעצמה החשובה בעולם הספיק בימיו הספורים בבית הלבן להבין את מה שהרבה מדי ישראליים לא מסוגלים להפנים. ההצעות שלו להגיע להסדר מדיני לא יכללו נסיגה משום מקום – וגם לא פינוי של אפילו מתיישב יהודי אחד. גם הוא מבין שדין שטחים שנכבשו ב -1967 כדין שטחים שנכבשו ב - 1948 ושמי שמוכן כיום לוותר על בית אל או על קדומים ייאלץ בעתיד הקרוב להתמודד עם דרישות דומות שיכללו את יפו ואת רמלה ואת לוד.

אז זהו, פרשנים יקרים, תמשיכו ללהג ולתלות תקוות בלחצים שלעולם לא יגיעו. רק אל תראו למי שמאזין לכם עד כמה אתם לא אובייקטיביים בפרשנות שלכם שכל-כולה בנויה על  סדר יום פוליטי -  ולא על ראייה מפוכחת.