השבוע נתבשרנו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט למנות את השר איוב קרא לשר התקשורת, "שרי הממשלה אישרו פה אחד את המינוי".
מה שמיד העלה לי דה ז'ה וו משנת 2007 כאשר נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין מינה את ויקטור זובקוב לראש הממשלה.
מידת ההשפעה של זובקוב, גבר בעל כריזמה של נעל בית ונוכחות מתפרצת של תרסיס לניקוי שירותים על המדיניות הרוסית הייתה זהה לזו של השומר בחניון מגדלי 'אקירוב' על מדיניות רכישת מניות החברה בבורסה. אוויר. וכלום. מלא מלא.
אבל מהי הסיבה הזו, שכל כך הטריפה אותנו במהלך של ביבי?
מה הוא חושב לעצמו הביבי הזה, שאנחנו טפשים? לא מבינים מה הולך כאן? שקרא אמור לתפקד על תקן 'פינוקיו' אנושי עם חבל שלמעשה הולך להיות קצר ונוקשה יותר מזה שקיבל המקורי?
ובכן, מה שכל כך הקפיץ אותנו זה שלכולנו למעשה יש את מהלך ה'איוב קרא' שלנו:
האלמנט המזויף הזה שגורם לנו לעשות כלפי חוץ משהו אחד בעוד שאנחנו בעצם יודעים שהסאבטקט הנסתר שלנו הוא בכלל שונה בתכלית והפוך לגמרי מזה הנראה לעין.
וההתנהגות הזו שלנו, הספוגה בצבע מאכל, בזיוף, בהונאת הבריות ובשקר מובנה מעצבנת אותנו. דוחה. מקוממת. מבהירה לנו שאנחנו למעשה לא כאלו אנשים טובים. הגונים. ישרים.
אבל נו, השלמנו עם זה. התרגלנו. כדרך חיים. ואז אנחנו ברגע אחד פתאום רואים איך ההונאה הזו נראית מבחוץ ובא לנו להקיא. כי פתאום, לצד תחושת הקבס האיומה אנחנו נזכרים שאתמול בעצם, הצענו קפה לאשה שלנו למרות שמצד האמת בכלל לא בא לנו להכין את הקפה הזה. אבל רצינו להיות מנומסים ולהראות לו שאנחנו חושבים עליה ותוך כדי הקריאה:
"רוצה קפה?" חשבנו בלב שהלוואי שהיא תגיד שלא. כי יאללה, למי יש כוח עכשיו לשחק אותה ברמן בארומה.
והתרגלנו גם לפתוח את הפניות שלנו בבקשת עזרה מחברים בפתיחה: "היי, מה שלומך? מה נשמע? איך אתה מרגיש?" ואז להכניס את הבקשה שלנו: "תוכל בבקשה להביא/לעשות/לסדר לנו".
וכולנו משחקים את המשחק ויודעים שלא באמת אכפת לנו איך הבן אדם מרגיש. ולא באמת חשוב לנו מה עובר עליו, כי אנחנו לא פסיכולוגים ולמי אכפת בכלל להתעסק עם המורכבויות שלו כשיש לנו מורכבויות משל עצמנו?
ורק אתמול חבר ביקש מאתנו טובה והבטחנו לו בהצגה מהודקת היטב" "בוודאי, אין בעיה, אתה יודע שתמיד נשמח לעזור לך" כאשר גם כאן הסבטקסט היה ברור לכול:
רק ששנינו יודעים שאין ארוחות חינם ויד רוחצת יד הא? אז קח בחשבון שממש בקרוב אנחנו הולכים לפרוע את החוב שלך.
ביבי מינה את איוב קרא לשר תקשורת, סתם כי נגזר עליו דה יורה להתרחק מהתיק אבל דה פקטו או ימשיך לנהל את ההצגה בשלמותה. הכול משחק וזיוף. פסטיבל של שקר.
ממש כמו שאנחנו עושים בדברים הקטנים ביומיום שלנו. ממש כמו שהיינו עושים בדברים הרבה יותר גדולים אם רק היינו יכולים. וזה בדיוק מה שכל כך הכעיס ופוצץ אותנו.
ביבי לא חושב שאנחנו טפשים. או שמישהו יקנה את הלוקשים שלו.
הוא פשוט הציב לנו מראה. והאמת?
ראינו כבר דברים יפים יותר.