חידושה של רות

העקרון המנחה הנלמד מדרכה של רות שם במרכז את ההתמודדות הדינאמית עם החיים ולא רק את ההסתגרות וההימנעות מהם

הרב ברוך אפרתי , ה' בסיון תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

דמותה של רות, אחת הדמויות המופלאות של אמותינו, מכנסת בתוכה יסודות אמוניים רבים. כללים רבים בעבודת ד' נלמדו מרות, שלא בכדי זכתה להיות תחילתה של שושלת מלכות בית דוד.

עובדה זו אינה פשוטה, כשנזכרים  במקורה הביולוגי של רות- העם המואבי. מואב הוא גם בנו וגם נכדו של לוט שנולד כתוצאה מגילוי העריות בינו ובין בנותיו כמתואר בתורה: "וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ...וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם "(בראשית יט) לכאורה לא מובן כיצד יתכן ששורש המלכות של עם ישראל הוא תוצאה של חטא גילוי עריות.

לא זו בלבד, אלא שהמואבים גם היו ראשוני המתנגדים והמתנכלים לישראל בצאתם ממצרים, כמתואר בפרשת בלק שאותה נקרא בעוד מספר שבועות. בלק לא רק שקרא לבלעם בכדי לקלל את עם ישראל, אלא אף יזם את אחד החטאים החמורים שהיו לישראל בנדודיהם במדבר סיני, חטא 'השיטים', שבו פיתו בנות מואב את בני ישראל לזנות מינית ודתית.

חז"ל אף החריפו את האבסורד כשאמרו בגמרא (סוטה מז.) כי רות הייתה נכדתו של בלק:"אמר רבי יוסי בן חוני: רות בתו של עגלון בנו של בלק הייתה". 

תשובה לסתירות אלה יכולה להתקבל מעיון באישיותה של רות, שאמנם שייכת לעם מואב בחיצוניותה אולם גם לקדושת ישראל בפנימיותה. הדבר בא לידי ביטוי בשני תיאורים של חז"ל במדרש לגבי רות.

התיאור הראשון מתייחס ליופיה של רות שאפילו בועז שהיה ראש הסנהדרין, היה צריך להתאמץ על מנת לעמוד בפניו, וכך כותב המדרש: "ר' יהודה אומר כל אותו הלילה היה יצרו (של בעז) מקטרגו ואומר אתה פנוי ומבקש אישה, והיא פנויה ומבקשת איש, עמוד ובועלה ותהיה לך לאישה! ונשבע ליצרו ואמר: חי ד' שאיני נוגע בה" (רות רבה פ"ו ד). במקום אחר מדברים חז"ל על צדדים פיסיים נוספים שהיו ברות:"נראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של אותה צדקת" (רות רבה פ"ה ו). מדרשים אלו מציירים את רות כמי שמביאה עמה משדה מואב את ברכת החיים הגשמיים, וכדברי המדרש: "'כשושנה בין החוחים'- כריח השושנה היוצאה בין החוחים ונותנת ריח טוב, כך רות יצאה כשושנה מבין זרע האומות" (מדרש זהר חדש רות צו:).

הוי אומר, מה שייחד את רות היא היכולת להוציא טוב מרע, או במדוייק יותר, להעלות את הרע למקורו הטוב, וממילא כעשן יכלה. דהיינו, לקחת את סערת החיים החומריים (תאוות האכילה ותאוות האישות) ולטהר אותם ביראת שמים, ע"י מבט עמוק וקדוש יותר. 

בועז נקט אף הוא בגישה זו אל מול הפריצות שהייתה מצויה בדורו. מצד אחד ידועה דרשתו של ר' פנחס בר חמא על דורו של בועז ש"שטופין בזימה היו", ומאידך יודעים אנו כי למרות זאת בועז לא תקן תקנות האוסרות לחיות חיים חומריים לחלוטין, אלא דיבר על החובה לחיות חיים חומריים בטהרה ובישרות. "בעז ובית דינו התקינו לשאול שלום בשם", כלומר לצאת למרחבי החיים החומריים, ושם להזכיר את שמו של הקב"ה, בתוך החיים עצמם. רמז לקידוש החיים החומריים כבסיס למלכות בית דוד טמון עוד בימי אברהם והדבר נרמז בדברי הגמרא: "אמר ליה הקב"ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית" (יבמות סג.).

אומר הקב"ה לאברהם כי ישנן  שתי בחינות רוחניות הזקוקות לזיקוק והפריה ע"י זרעו, כשאחת מהן היא רות המואביה הטומנת באישיותה את היכולת והביצוע של טיהור החיים על כל חלקיהם החומריים. בדרך דומה פירשו חז"ל גם את הקשר שבין בלק לבין רות:"בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע, זכה ויצתה ממנו רות" (הוריות י:). עבודת הקורבנות של בלק הייתה ביסודה השורשי דבר טוב שנוצל למטרה פסולה. נקודה זו זכתה להתברר, להזדקק ולהיטהר ע"י רות נכדתו. גישתה של רות, המקדשת באישיותה את זוהמת מואב, ובכך מעלה את החיים בעולם לחיי קודש, היא הגישה המסוגלת להתמודד עם אתגרי החיים בעידן בו אנו חיים.

המדרש בתיקוני הזהר אומר:"כמה פרושים ותקיפים היו מתכנסים לעשות מלחמה עם הנחש הקדמוני, ואין בהם אחד שיכול לנצחו". לא ניתן להתמודד לחלוטין עם יצר הרע רק בגישה של 'פרישות ותקיפות' (עם כל חשיבותה וחיוניותה). כוחם של הגבלות ואיסורים מוגבל ואין בזה די כדי לנצח את היצר. אנו לומדים שרק דבר אחד יכול לנצח את יצר הרע, בשילוב עם ההגבלות והאיסורים: "מאותו יום שפיתה הנחש את אדם הראשון הוא שולט על האדם ועל בני העולם... אי אפשר להינצל ממנו עד שיבוא המלך המשיח" (זהר ח"א קיד) . ה'משיח', שגם הוא נצר למשפחת בית דוד, נובע גם הוא מגישתם של רות ובעז שמתמודדים עם הרוע בעולם לא רק במלחמה ישירה, כי אם גם באמצעות קידוש החיים, על כל מרכיביהם, ומימושם השלם, בזהירות אך בשלימות וירא"ש.

בניגוד לאלו הסוברים כי בכדי להתקדש יש לסמן את הנאות החיים כמעשה שטן, רות ובועז מראים כי אין ניגוד מובנה בין חומר ורוח אלא השלמה, והחומר הוא לבושו ההרמוני של הרוח האלוקית השורה על האומה הישראלית. החומר הוא זה שמגשים את הרוח ונותן לה ביטוי, בעוד הרוח מקדשת את החומר. ברור הדבר, שאין הכוונה שאין צורך בהגבלות ואיסורים, אלא שיש יחד עימם להעמיק את המבט ולהבחין שהחיים אינם אוייב הקודש אלא הם הששון המצוי בו עצמו.

העקרון המנחה הנלמד מדרכה של רות שם במרכז את ההתמודדות הדינאמית עם החיים ולא רק את ההסתגרות וההימנעות מהם, שכן התורה היא עצמה יסוד החיים והיא המאירה אותם בצורתם הטבעית להם, המסודרת ע"פ הרצון האלוקי. סטיה מהתורה, היא סטיה מהחיים, וסטיה מהחיים לא תוכל להחזיק מעמד לאורך ימים.

מכאן שאין מתאים יותר מחג השבועות בכדי לשמש 'חג מתן תורה'. תורת ישראל איננה תורת רוח בלבד, כי אם בראש ובראשונה דרך של חיים, על כל חלקיהם. דרך המאירה רוח בחומר, והיא גם שורשה של מלכות בית דוד אליה אנו עורגים כל ימינו.