ואני אברכם

הרב יעקב הלוי פילבר , ז' בסיון תשע"ז

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

האם עדיף שהאדם יהיה עצמאי, המתמודד עם בעיותיו הגשמיות והרוחניות בכוחות עצמו ועלינו להכשירו לכך, או שטוב לו להיות יצור נתמך המסתייע בעזרתם של אחרים ומבקש את ישועתו בעזרת זולתו.

ואכן באגרתו לאחינו בני תימן כותב הרמב"ם: "ודע כי כמו שינצל הסומא בהישענו על הפקח בלכתו אחריו לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עיניים שיורהו הדרך הישר. וכמו שינצל החולה שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע הדברים הממיתים ולא המחלימים המצילים, וישמע לעצתו כל מה שיאמר לו - כך ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעלי העיניים האמתיות... ואחרי הנביאים החכמים".

אבל האם היעוד שלנו בחיים להיות סומא או בור המגשש באפילה, או עלינו לנסות לרכוש ידע ויכולות לנהל בכוחות עצמנו את חיינו? במסכת ברכות (נה ב) אומרת הגמרא שמי שנעשה חולה, אל לו ביום הראשון למחלתו לפרסם את מחלתו, ורק ביום השני אם לא נרפא יפרסם את הדבר כדי שיבקשו עליו רחמים. ואת דברי הגמרא מסביר הראי"ה בספרו עין אי"ה שלכתחילה צריך האדם לנסות לטפל בעצמו ולפתור בכוחות עצמו את בעיותיו ולא מיד להזדקק לעזרתם של אחרים, ורק לאחר שניסה ולא הצליח בכוחות עצמו רק אז יוכל לפנות לעזרת אחרים.

הדרכה זו היא בין בעניינים גשמיים ובין בעניינים רוחניים, לכן אפילו במצב של חולי שלכאורה האדם קשה לו להתגבר על מצבו בעזרת עצמו, גם אז ביום הראשון אל יזדקק לעזרת אחרים אלא יפעל להיוושע בתפילתו, ורק ביום השני כשלא הוטב לו ישתמש בעזרתם של אחרים.

אחד המקרים שבהם האדם לכאורה זקוק לברכתם של אחרים הוא ברכת כהנים, שהאדם עומד דומם מול הכהנים והם מעניקים לו ברכה, כמו שמובא במדרש (במדב"ר פרשה יא ב): "מכאן ואילך אמר הקב"ה: הרי הברכות מסורות לכם, הכהנים יהיו מברכים את בני".

אבל גם כאן לא נתקבלו הדברים בהסכמה על ידי בני ישראל כמו שמובא במדרש (תנחומא נשא ח): "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו? אין אנו צריכים אלא לברכתך, ולהיותנו מתברכין מפיך, שנאמר: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל' אמר להם הקב"ה: אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכין, אני עומד עמהם ומברך אתכם". ובצורה ברורה יותר אמרו במדרש "ספרי": "ואני אברכם - מנין שלא יהיו ישראל אומרים: ברכותיהם תלויים בכהנים, תלמוד לומר: 'ואני אברכם'. מנין שלא יהיו הכהנים אומרים: אנו נברך את ישראל, תלמוד לומר: 'ואני אברכם'".

את תפקיד הכהנים הסביר המגיד מדובנא בספרו "אהל יעקב", שם הוא שואל: מדוע בברכת כהנים עומדים הכהנים ופניהם אל העם, וכי לא ראוי יותר שיהיו פניהם אל הקודש לבקש מהקב"ה: 'ברך את עמך ישראל, האר פניך אליהם', מדוע הם עומדים ופניהם אלינו? והוא מסביר זאת במשל: אב כעס על בנו על רוע התנהגותו והסתיר את פניו מבנו והפסיק להתייחס אליו.

הילד שהורחק מבית אביו היה הולך ערום ויחף מחוסר כל והיה לו רע מאוד. הלך הבן לבית השכן וביקש ממנו שישתדל אצל אביו שיעשה לו מלבוש, שמע השכן והלך אל אבי הנער ויבקש את פניו: חוס נא וחמול על בנך הסובל וראה להלביש אותו, כי הימים ימי חורף קרים. אמר האב לשכן: סכל אתה שבאת אלי לבקש שארחם על בני מחמדי, הלא היה לך להבין כי אב אני וכל חפצי הוא להטיב עמו, וכל מה שאני מסתיר פני ממנו הוא מפני רוע מעלליו.

לכן אם רצונך שאטיב עם הנער טעית בכתובת, היה עליך לדבר עם בני להוכיח אותו שיישר את אורחותיו וייטיב את מעשיו, אבל מה לך עמדי כי אני מוכן להטיב עמו בכל רגע. והוא הדין בעניין "ברכת כהנים", כי איך הכהן בברכתו יבקש את פני ה' שיברך את עמו ישראל, כאשר הקב"ה כל חפצו הוא להטיב בתמידות לישראל, כי חפץ חסד הוא.

לכן יפה אמר הכתוב: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", מהצורך לאמור ולזרז את ישראל: ראו שתהיו במדרגה יפה שתהיו מוכשרים לקבל הברכה והטוב, וזהו "אמור להם" ולא "אמור אלי". וכך גם מסבירים את הסיפא של ברכת הכהנים: "ושמו את שמי על בני ישראל" ואז יהיו ישראל ראויים לברכה "ואני אברכם".