דרום תל אביב – סרט מלחמה

דרום ת"א כבר לא ישראלית. המהגרים הם הרוב. המרחב הציבורי הזמין לישראלים הולך ומצטמצם, התשתיות קורסות, תחושת הביטחון האישי נעלמת והפתרונות שמועלים מנציחים את הבעיה במקום להתמודד איתה.

ארז צדוק , י' בסיון תשע"ז

ארז צדוק
ארז צדוק
עצמי

במסמך שהגישה עיריית תל-אביב למרכז המחקר של הכנסת, היא מעריכה את מספר המהגרים בשכונות דרום ת"א בכ-48,000, לעומת כ-39,000 ישראלים. מספר התינוקות המוערך של המהגרים, כ-6,000, גבוה משמעותית ממספר התינוקות הישראלים.

המהגרים מתרכזים בשלוש שכונות בדרום ת"א – נווה שאנן, התקווה ושפירא. המציאות בשטח היא תושבים שנמצאים בסגר מרצון לאחר רדת החשיכה, נשים וילדות שלא יכולות לצאת מביתן לבדן לאחר שבע בערב. המציאות כוללת עשרות רבות של חמארות - פאבים מאולתרים, לרוב בחצרות שנסגרו באמצעות יריעות וחבלים, בחנויות עזובות או כוכים כאלה ואחרים.

מקומות אלו מאוכלסים מדי ערב בעשרות ומאות מהגרים ששותים משקאות אלכוהוליים ומעשנים נרגילות וסמים זולים. עשרות רבות של חמארות פזורים בשכונות דרום ת"א, מהווים מטרד של רעש, ריח חריף ומוציאים למרחב אנשים תחת השפעת אלכוהול וסמים שמהווים איום על תחושת הביטחון ולעיתים על הביטחון של האוכלוסייה המקומית.

חמארה אחת אף נפתחה בבית הכנסת הגיאורגי באזור התחנה המרכזית הישנה, לאחר שחמארות אחרות נפתחו ליד ובצמוד לבית הכנסת, והמתפללים שסבלו מהריחות, הרעש וההטרדות, נטשו אט-אט את המקום עד שהתרוקן והפך כאמור בעצמו לחמארה, שעל דלתותיה מגן דוד. בית הכנסת הגיאורגי הוא דוגמא, סמלית ונוראה ככל שתהיה, למבני ציבור שנכבשים על ידי המהגרים שמשתלטים על המרחב הציבורי.

מסמך מוניציפאלי שמנסה להתמודד עם הבעיות הנובעות מריכוז המהגרים, מנציח בפועל את הבעיה המרכזית במקום לטפל בה. כך למשל, המסמך מדבר על בעיית הפערים התרבותיים בין המהגרים האפריקאים לאוכלוסייה המקומית, והפתרון המוצע כולל לימודי עברית ומנהגים ישראליים. בעיה נוספת שהמסמך מתאר היא פעילות עסקית לא מוסדרת, ללא רישיון ובאמצעות אנשי קש. הפתרון המוצע כולל יצירת מכסות לרישיונות עסק למהגרים בתחומים מסוימים.

את הבעיה בשכונת נווה שאנן שכוללת 4,000 ישראלים ו-25,000 מהגרים, רוצים לפתור בין השאר באמצעות תגבור תאורת הרחוב כדי להגביר את תחושת הביטחון האישי. אז צריך לנהל את המשבר באמצעות פתרונות זמניים שיקלו על המצב, אבל מה עם פתרון כולל? האם דרום ת"א תמשיך את מגמת הרוב האפריקאי שהולכת ומתעצמת?

בעיה נוספת היא אלפי ילדי מהגרים שחשופים להזנחה ונוער שנמצא רוב שעות היום ללא השגחה. הפתרון המוצע הוא הקמת עשרות רבות (נוספות) של גני ילדים ומועדוני נוער. איפה כל אלו ימוקמו? בריאות הירוקות שהולכות ומצטמצמות ובמבני ציבור שהולכים ונעלמים. לדוגמא, מבנה ששימש כמרכז לעיוורים התרוקן מיושביו בגלל המצב. יש כוונה להפוך את המבנה למרכז לקשיש, אבל העירייה בבעיה. אם יאסרו על כניסת מהגרים, יאשימו את העירייה במדיניות אפרטהייד ואפליה גזעית. אם יתירו להם כניסה, תוך שעות המקום יתמלא במהגרים, ושלום לקשישים. הם כבר לא יגיעו לשם.

התורה שלנו מצווה אותנו באופן ברור כיצד לנהוג עם הגר, ונותנת את הדוגמא שלה למיהו גר – כי גרים הייתם בארץ מצרים. זה מתחיל מ: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" (שמות כב) ועד "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט) ובמקומות נוספים.

ברור שגם בלי הציווי התורני, אנחנו צריכים להיות אנושיים, רגישים וקשובים לצערו ומצוקתו של האחר. אבל האם ריכוז מהגרים בפצצת מתקתקת באזור מצוקה זה אהבת הגר? האם המצב הנוכחי עונה על 'לא תונה ולא תלחצנו'? ומה עם תושבי דרום ת"א? מה עם 'ואהבת לרעך כמוך'? מה עם ערבות הדדית מול אחינו שגרים באזורים הללו? מה עם תושבי נווה שאנן שגם כך מוגדרת כשכונת מצוקה, שנאלצים להתמודד עם מציאות של למעלה מ-6 מהגרים על כל ישראלי אחד, ועם תברואה בעייתית, היעדר ביטחון אישי, שירותים מוניציפאליים קורסים ושאר הבעיות שמביא איתו המצב הנוכחי? מה עם העובדה שכל ישראלי שיכול לעזוב את דרום ת"א עושה זאת, וכך האוכלוסייה שנשארת נחלשת עשרות מונים? האם אין אנו צריכים להיות קשובים להם? לצרכיהם? לנוחותם? לביטחונם? בכל מה שקשור אליהם, לחיים עצמם?