מצעד בעלי הגאווה

דודי וכטל , י"ז בסיון תשע"ז

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

לגאווה פנים רבות, ביטוייה שונים ומגוונים. יש שיחשיב עצמו בעל שכל, יש שיחשיב עצמו נאה, יש שיחשיב עצמו נכבד ויש שיחשיב עצמו גדול. 

שורשה ותחילתה בעיוורון, כשאין האדם מכיר פחיתותו וחסרונותיו. הגאווה היא מהמידות המאוסות ביותר, אין אנו נוהגים  בה, כבשאר המידות, ללכת בדרך האמצע, מצווים אנו להתרחק ממנה עד הקצה השני.

יש בה בגאווה חציצה בינינו לבין ה'. כל הרצון בדבקות, כל השאיפה ללכת בדרכיו, לגדול, להתקדם, להשתלם ולהתפתח, כל אלו תלויים בשאלה עד כמה אני מרגיש חסר, כמה ברור לי שאני רחוק משלמות. גבה הלב, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור באותו עולם. הוא פשוט לא עושה לי מקום, לא מניח לי לחדור ולהאיר, בשבילו הכול כבר ישנו ואין עוד מה לשנות ולתקן.

החושך שבגאווה יכול להיות כפול. לא רק שאני לא רואה את המומים והחסרונות, וממילא לא עסוק בתיקונם, יותר מזה – יש והגאווה תסובב כל כך את קומת האדם, עד למצב בו המומים והחסרונות ידמו ליתרונות ומעלות, דבר שיש להתפאר ולשמוח בו. כשגאווה כזו היא נחלתם של יחידים, הלב נחמץ, כשהיא מקבלת במה בדמות מצעד מתוקשר, מאובטח וממומן, היא 'פיקוח נפש' לחברה כולה.

העיוורון בו לקינו בתחילה, העיוורון מלהצביע על התופעה ולגנות את מומיה, העביר אותנו לשלב חדש בו כבר אין 'תופעה' ובטח שלא שייך לדבר על 'מומים', הכול בסדר ודווקא 'יפה מאוד' ו'לא רע מה שהם אומרים'. שילוב של הכלה, במקום בו היא לא ראויה, מכבסות מילים, פחד, כניעה לסחטנות רגשית ועוד, דרדר אותנו לתהום ועכשיו לך תסביר שחושך הוא לא אור ורע הוא לא טוב.

לאיפה המצעד הזה צועד, כולנו יודעים. אין לו המשכיות של חיים, הדרך הזו לא עושה פירות. מאחורי הרעש וההחצנה הצבעונית, הכול רקוב, עלוב ועצוב. תחושת המחנק מול תמונות 'החוגגים' נובעת מתת הכרה שאנו עומדים מול חברה שאין לה עתיד, שגזרה על עצמה שקיעה ברפש של אנוכיות מתוך רצון לסיפוק כל היצרים שיכולים לעלות על הדעת.

מארגני האירוע לא היו יכולים לחשוב על שם מתאים יותר מ'מצעד הגאווה'. כל ההשתדלות שבעולם לתת למצעד הזה גוון של חופש, לא תועיל. אין דבר יותר מנוגד לתכונת החירות מאשר מידת הגאווה. מי שאטום, מי שלא מסוגל להעלות על דעתו אפשרות לשינוי, אפשרות של מאבק ביצרים וחולשות, מי שאומר 'זה מה יש ולא יכול להיות אחרת', ראוי לו שלא יתפאר בערך החופש.     

מה רב המרחק בין המציאות העצובה של צהרי יום שישי האחרון ברחבי העיר תל אביב, של "תועבת ה' כל גבה לב", של "איש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו...", ובין פסוקי התורה שקראנו בבתי הכנסת בבוקר שלמחרת, "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". הענווה היא תכונה יסודית של דבקות בה' כי יש בה הכרה בחסרונות, בחוסר. היא נותנת מקום ומאפשרת לאדם להתפתח עד כדי היותו כלי קיבול לשלמות עליונה, ו'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.