אמת אמיצה שאינה פופולרית

הרב ברוך אפרתי , י"ז בסיון תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

כלב ויהושע. שני מרגלים, שני גיבורים, שני אמיצים. עומדים יחד מול חבריהם הנוצצים, וחולקים עליהם בלי פחד.

המרגלים היו פופולרים מאד עוד טרם הליכתם לרגל את הארץ. הלא הם היו בכירי העם מכל שבט ושבט, אנשים מובחרים וחשובים- 'ראשי בני ישראל המה'. גם לאחר שחזרו והוציאו שם רע על א"י, העם הריע להם, בכה בעקבות דבריהם, קיבל את עמדתם, וביקש לסקול את משה.   אך אל מול הפופולריות של אלה, כלב ויהושע עומדים לצד משה ואהרון, בצד הכי לא פופולרי שיכול להיות- צד האמת. כלב ויהושע בחרו באמת על פני שאגות ההמון.

דביקות באמת גם כשאינה פופולרית- זו תכונתם הטבעית של ישראל. 'הן עם לבדד ישכון', עם שעומד מול העולם האלילי בימי קדם, וקורא בקול גדול את הצו האלוקי-  'אנכי ד', לא תרצח, לא תנאף" וכו'. עמי קדם היו אליליים, רוצחים, נואפים.

כך האלילה הבבלית אשתר, דמותה עם כלי מלחמה וללא בגדים, ביטוי של גילוי עריות ורצח. כך גם הבעל והאשרה, תמיד הנם ללא בגדים, ועם חרבות. לעומתם, עם ד' עומד וקורא למוסריות העולם, לאלוקיות בעולם, בצורה הכי לא פופולרית שיכולה להיות, אך בדביקות באמת, שבסוף תנצח, ועודנה הולכת ומנצחת.

מעניין הדבר ששני המרגלים הצדיקים הם יהושע נציג שבט יוסף, וכלב נציג שבא יהודה. שניהם יחד מבטאים את הגזע המרכזי של כלל ישראל, כנבואת יחזקאל- "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ".  על פי דברי הרב זצ"ל (בהספדו לבנימין זאב הרצל) יהודה מייצג את קדושת העם- 'היתה יהודה לקדשו', ויוסף מייצג את לאומיות העם- 'ישראל ממשלותיו'. יחד הם בונים ממלכת כהנים וגוי קדוש.

בעוד יהודה ואפרים הם הגזע, השבטים הנוספים הם ענפים היוצאים מן הגזע. יהודה ואפרים הם הכלל, העקרון, והשבטים הנוספים הם הפרטים, היישום.

גזע ישראל ויהודה- תמיד נוטה לטובה באומץ. הגזע אינו מוציא שם רע על הארץ. אם יש חטא וטעות בישראל, הוא תמיד בענפים, בירידה לחיי המעשה, בפרטים, בחולשות המקריות. לכן יהודה ויוסף לא חטאו, אלא שאר השבטים. החטא הוא מקרי לנו ולא  עצמי, לא גזעי. הוא טעות פרטית, נקודתית. תפיסה זו גורמת לאופטימיות גדולה עבורנו- אנו טובים בשורשנו, טובים היינו וטובים נהיה, ועל כל החטאים הצדדיים נוכל להתגבר, ולתקן.

המרגלים התכוונו כבר מתחילת הדרך לכיוון לא טוב- "אמר ר' חייא בר אבא מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל". משה רבינו ידע זאת, ולכן- ""ויקרא משה להושע בן נון יהושע - התפלל עליו משה, יה יושיעך מעצת מרגלים". משה מתפלל על יהושע, שיזכה להנצל מעצתם של 'רשעים אלו' (-כלשון רש"י בתחילת הפרשה).

לעומת יהושע שזכה לברכה ממשה, כלב הלך בכוחות עצמו להתפלל על קברי אבות, כדברי הגמרא בסוטה- "אמר רבא- מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן- אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".

התוספות מעירים על תפילת כלב- "וא"ת והאמר במסכת ברכות דמיתי לא ידעין מידי, ומשמע במסקנא, ואפילו אבות העולם?  ויש לומר, דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל".

הגמרא בברכות אומרת שהמתים אינם יודעים את המתרחש בעולם הזה. שואלים התו'ס, אם כך מדוע כלב התפלל על קברי אבות וביקש מהם להתפלל עליו? הרי הם אינם מודעים למציאות כלל? ענו התו'ס- אם אדם מתפלל על קברי אבות, בשמים מעוררים את נשמתם ומספרים להם את המתרחש בעולם הזה כדי שיבקשו רחמים על המתפלל בקברם. משמע מדברי התו'ס, שדוקא הפניה העצמאית של כלב לאבות, היא שעוררה אותם להתפלל עליו לד'. אחרת, לא היו מסייעים לו.

שתי דרכים אנו לומדים מכלב ויהושע בהתגברות על הלחץ החברתי לעשות עבירה- יהושע מקבל כח ביוזמת אחר, וכלב מקבל כח ביוזמת עצמו.

כאשר יש לחץ שלילי ציבורי, עלינו לאחוז בשתי מידות אלו. מחד למצוא דמויות ערכיות רוחניות שיוכלו לסייע לנו בשמירה על עצמנו כאנשים טובים המנסים להתקדש. לקבל עזרה מבחוץ, ביוזמה חיצונית של אנשים טובים. ויחד עם זאת, עלינו לפנות בעצמנו בתפילה לד', ובעשיה משותפת חיובית אקטיבית, שדוחה הרבה חושך.

כלב ויהושע- קדושה פסיבית וקדושה אקטיבית, כמותם אנו מבקשים להיות בכל ימינו. בע"ה.