ההודנה מתנדנדת על גלי המאניה דיפרסיה של התקשורת הישראלית. יום אחד היא מתרסקת, למחרת היא פורחת, אחרי יומיים ללא פיגועים מודיעים לנו שהמשק מתאושש, לא פחות. ביום השלישי מישהו יורה קסאם ואז המשק מתדרדר. אבו מאזן מתחזק אבו מאזן מאבד גובה, הים גבה גלי עד נחשולי. ועל סיפונה של ההודנה המתנודדת עומדים חבוקים השקל והבורסה, עולים ויורדים עם הכותרות ההיסטריות בעיתונים של היום, ובהזדמנות זו מולידים את הכותרות הנרגשות בעיתונים של מחר.

רבותיי הפרשנים, הכתבים, מעצבי הכותרות, עורכי המהדורות, אנא, תנו לנו קצת מנוחה. אנחנו יודעים שאתם בתחרות קשה על כל קורא וכל צופה, ושצריך דרמה כדי למכור את העיתונים. אנחנו יודעים שלא צריך להאמין לכם ולא צריך להיסחף עם הכותרות הדרמטיות, אנחנו יודעים. ניסינו, אבל זה לא הולך. אנחנו מכורים לכותרות המהדורה.

המשק לא יכול להתאושש ביומיים ולא יכול להתדרדר בחצי יום. אבו מאזן עוד יאיים בהתפטרות, וגם יתפטר בפועל, עשרים פעם. וזה לא אומר שההודנה מתה והאינתיפדה חזרה. זה הנימוס המקובל שם. מצד שני, הצגה לתקשורת של פועל עם מברשת מסייד קיר בעזה, עוד לא מלמדת שההסתה נגמרה ורוחות של פיוס מנשבות. עד מתי אפשר יהיה למכור לנו הצגות פלשתיניות מהסוג הזה? וגם - לא כדאי לקרוא להפסקת האש הודנה, כמו שלא היה נכון לקרוא למלחמה בשם אינתיפדה. זה עצמו חלק מהדאווין ההופך את חיינו לדרמה של אפ אנד דאון, שלא מקדמת כלום מלבד אולי את מכירות העיתונים.

מי ניצח ומי התרגז

המילים הנכונות הן ששנתיים וחצי היתה מלחמה ועכשיו היא נגמרה ויש הפסקת אש. ככה נגמרות מלחמות. את המלחמה התחילו הפלשתינים, ואת הפסקת האש יזמו הפלשתינים. וגם זה לא יכול להיות אחרת. המפתחות למלחמה ושלום תמיד היו, ותמיד יהיו, בידיים של הערבים. כיוון שהם מתחילים את המלחמות, רק הם יכולים להפסיק אותן. מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להלחם כך, שהם ירצו להפסיק. את זה עשינו בחודשים האחרונים, ומבחינה זו צדק הרמטכ"ל כשאמר שניצחנו.

איך מודדים מי ניצח? זה די פשוט ואין פה הרבה פילוסופיות: הם יצאו למלחמה כדי להשיג יותר ממה שאהוד ברק הציע להם לקבל בלי מלחמה, ובסוף המלחמה יש להם ביד הרבה פחות. אנחנו נלחמנו כדי להשיג הפסקת אש ולחזור למצב בשטח שהיה יום לפני המלחמה. ואת זה בדיוק אנחנו מקבלים בסוף המלחמה. הם התחילו את המלחמה במטרה לשבור את החברה הישראלית ולזכות את ערפאת בהכרה בינלאומית גורפת, והם מסיימים את המלחמה כשהחברה הישראלית מלוכדת יותר מאי פעם, ויאסר ערפאת זוחל בבוץ במוקטעה.

מי שנורא התרגזו על הרמטכ"ל אחרי דבריו, מתחלקים לשתי קבוצות. יש אלה שהסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" הקפיצה להם את הפיוזים. הם אמרו אז שזו לא מלחמה ושאי אפשר לנצח בה, שאף אחד בעולם לא הצליח להכניע טרור, ושעצם הדיבורים על ניצחון יביאו אותנו לאכזריות ופשעי מלחמה איומים. רק טבעי שהאנשים האלה יכעסו מאוד על מי שמביא להם את הבשורה שכל נבואותיהם התבדו. הקבוצה השניה של המתרגזים הם חלק מאלה שהחזיקו את השלטים "תנו לצה"ל לנצח". הם התכוונו אז לומר תנו לצה"ל לנצח את הפלשתינים, ותנו לנו לנצח את השמאל. עכשיו שרק צה"ל ניצח הם מאוכזבים, וגם זה טבעי.

עת מלחמה ועת שלום

יכול להיות שניצחנו במלחמה אבל נפסיד בקרב המדיני. זה לא משנה את העובדה (החשובה מאוד) שניצחנו במלחמה. יכול להיות שניצחנו במלחמה אבל במחיר כבד מאוד שבחלקו היה יכול להחסך. גם זה לא משנה את העובדה שניצחנו במלחמה.

במה לא צדק הרמטכ"ל? רק בזה שעדיין קצת מוקדם להיות בטוח שהמלחמה אכן נגמרה. שלמה המלך מסיים את הסידרה של "לכל זמן ועת לכל חפץ" במילים "עת מלחמה ועת שלום". בזה הוא אומר שאין מלחמת נצח ואין גם שלום נצח. אחרי המלחמה יבוא שלום ואחרי השלום תבוא מלחמה אחרת. קלאוזביץ אמר את זה יותר בגסות: "השלום הוא התקופה שבין מלחמה למלחמה" .

ברור שאם הפסקת האש תימשך עשרים שנה, פירוש הדבר שבמלחמה הזאת אנחנו ניצחנו, ומה שיבוא אחרי זה כבר יהיה מלחמה אחרת. מצד שני ברור שאם מחר יתחדשו הפיגועים, פירוש הדבר שהמלחמה הזאת לא נגמרה ועדיין לא ידוע מי ניצח בה. אי שם באמצע, בין מחר לבין עוד עשרים שנה, והרבה יותר קרוב למחר, עובר קו ההפרדה הקובע אם זו הפוגה באמצע מלחמה או הפסקת אש שסיימה מלחמה. את הקו הזה עדיין לא עברנו.



אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".