נתניהו מסוכן להתיישבות

ככל שעובר הזמן והמציאות הפוליטית מתחברת מתברר שבראש ממשלת ישראל עומד מנהיג שמשיקולים שונים מוכן לוותר על כל יהודה ושומרון.

אסף פאסי , י"ט בסיון תשע"ז

אסף פאסי
אסף פאסי
עצמי

אחד המשפטים הקשים ביותר במציאות הוא "האויב של הטוב הוא הטוב מאוד" משפט נכון בחלק מהמקרים אבל יש גם צד נוסף באמירה הזו - שעלינו לשאוף לבינוניות תמידית בשל החשש שיכול להיות רע יותר.

בחיים האמיתיים שלנו אנחנו מנסים כל הזמן לחנך למשהו אחר לחלוטין. לשאיפות גבוהות, לרף גבוה ככל האפשר בשביל ההצלחה.

העולם הפוליטי שאנחנו חיים בו מאמץ יותר ויותר את השאיפה לבינוניות. ה"פוליטיקאים" ובדור הרשתות מספרם טפח במספרים אסטרונומיים, מלמדים אותנו כל הזמן שעלינו לבלוע צפרדעים. אחת אחרי השנייה. כי אחרת עלול להיות גרוע מדי.

אני כותב את הדברים כאן אחרי תקופה ארוכה של התחבטות ועדיין מתפלל שאינני צודק ושהניתוח והעובדות שאני מכיר שגויים. לצערי המציאות מראה תמונה הפוכה לחלוטין.

ככל שעובר הזמן והמציאות הפוליטית מתחברת, מתברר מעל לכל ספק שבראש ממשלת ישראל עומד מנהיג שמשיקולים שונים מוכן לוותר על כל יהודה ושומרון. מוכן להמרות את פי בוחריו ולעשות הפוך ממה שהתחייב לעשות מעל כל במה, גם לפני הבחירות האחרונות. אז, בנסיונותיו לשתות בוחרים ממפלגות הימין שהתחרו בו הציג עצמו כמנהיג "אף שעל" ודיבר שוב ושוב על מחויבותו ליהודה ושומרון. כפי שהוא עושה עד היום.

ממפלגתו של אותו מנהיג בדיוק עשו זאת כבר מנחם בגין בהחלטתו לסגת מחצי האי סיני, ואריאל שרון שרמס ברגל אכזרית את הדמוקרטיה הארצית ואת הדמוקרטיה המפלגתית, וגירש יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון. גם נתניהו כבר בחר לסגת מחברון, וכן היה שותף בתחילת הדרך לתמיכה בהתנתקות.

נתניהו כמובן רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, אך עליו לומר זאת בפה מלא לבוחריו. כניסתו של טראמפ לבית הלבן, שללא ספק הוא הנשיא האמריקאי הכי נוח לישראל, מוכיחה יותר מכל על עמדתו של נתניהו. אמירת הסגל האמריקאי כי נתניהו הוא שדחה את העברת השגרירות לירושלים היא ללא ספק אמת.

וכן העובדה שמטרת הבית הלבן נשארה בפתרון שתי המדינות, הקפאת התנחלויות ועקרון הגושים. כל אלה מוכיחים כי לא מדובר על תפיסה חיצונית אלא על תפיסה ישראלית שמי שמוביל אותה הוא ראש המערכת בעשרים השנים האחרונות- בנימין נתניהו.

לכל הסימנים הללו מצטרפים גם אמירות על מסרים שהועברו לאובמה ונכונות ישראלית לסגת לקווי 67 וכן נסיגות בירושלים. נתניהו היה מוכן ושוב ניצלנו בזכות עיקשות הפלסטינים.

דווקא עכשיו הגיע הזמן להוריד את המסווה מהפנים של נתניהו. הוא אומנם מנהיג העשוי ללא חת, אחד המנהיגים החזקים בעולם. אך הנזק שהוא עושה להתקדמות ישראל בזירה המדינית עושה לנו נזקים עצומים ובעצם משאיר אותנו במלחמתנו התמידית. וכן, לא התבלבלתי, נזק בזירה המדינית! יהודה ושומרון מוחרמים וממשיכים להיות אישו עולמי בשל העובדה שישראל לא החליטה לשנות את המצב הנוכחי. ישראל לא החליטה להחיל ריבונות בשטח ולשנות את המצב. ישראל במקרה הזה היא אדם אחד- בנימין נתניהו.

הליכוד, מפלגה שיש בה רוב ערכי עם מחויבות לארץ ישראל ולערכים שהתנועה מציגה כלפי חוץ לא יכול לעשות דבר לנתניהו. שיטת הבחירה במפלגה הזו, שיטה שמביאה לה את השלטון שוב ושוב נותנת לביבי יכולת שליטה תמידית וכח מטורף- כל מי שמתנגד אליו מתרסק. דווקא בשל עובדה זו היכולת לשנות תלויה כעת במפלגה אחת- הבית היהודי, בהם ובמנהיגים נוספים מהשטח או אם תרצו ברעידת אדמה עממית.

 אז למה זה לא קורה? בראשי המועצות של יהודה ושומרון (כמשל למנהיגים מהשטח) עומדים פוליטיקאים שמחוברים בחבל טבור לליכוד. הכח והעוצמה של רבים מהם נתונים לשליט הכל יכול. להסכמי תחבורה, תקשורת, מרכזי עסקים ותעשיה, חינוך וחברה- כל אלה נעשים פעמים רבים מתחת לשולחן – לא באי חוקיות, אלא תמיד בטובות כי כך התרגלו מימים עברו.

טובות הבאות מרצונם של השרים להאדיר את עצמם, טובות הבאות אחרי פיגועים ואסונות, טובות שמצליחות לכסות שוב ושוב את הריק, השולט בשלטון שלא מעוניין ביהודה ושומרון, אבל לא מעז לומר זאת בקול. וכך כאשר הפריץ מחייך לנתיניו שוכחים הם את השוטים והעקרבים שנאלצו לקבל ממנו ומעניקים לו את קולם – מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות.

ולמה עוד זה לא קורה? בבית היהודי שרויה תפיסה של תחרות תמידית עם הליכוד. תחרות שהחלה כאידיאולוגית תפיסתית חשובה אך מהר מאוד ברחה למקום אחר לחלוטין. של חשבונות קטנים, של הוכחה לציבור מי חזק יותר, מי נופל יותר, מי טיפש יותר. וכשהתחרות הזו הופכת להיות לעיקר אין שום אפשרות של חבירה אידיאולוגית לטובת עיקר כלשהו. 

במצב הנוכחי יש הקפאה עמוקה. הן בבניה של יהודה ושומרון, הן בתהליך מדיני שאנחנו מוכרחים שיקרה בשביל לבסס את אחיזתנו בעומק השטח, והן במרקם החיים המצוי בשטח שנגזר עליו להיות חסר תקווה לכל הצדדים.

מנהיגי השטח צריכים לחבור לבית היהודי ולגרעין האידיאולוגי בליכוד ולשים בצד את הויכוחים הסמנטיים. חבירה שמטרתה להפיל את נתניהו שהוא הגורם היחיד למצב השורר בשטח, לשנות את המציאות ולחתור להסכם עם האוכלוסיה הפלסטינית.

הסכם היום הוא אינטרס של הימין ושל מדינת ישראל. הסכם כלכלי שיטיב את חייה של אוכלוסיה קשת יום זו, לצד ריבונות ישראלית בכלל שטחי סי ולצד מלחמה שתגרש מכאן כל מחבל וטרוריסט שמטרתו לחבל בהתקדמות זו. בשעה שיקומו ברחבי יהודה ושומרון עשרות אלפי בתים שיקלטו תושבים חדשים, ולצידם אזורי תעשיה של יהודים וערבים. בשעה שכבישים יובילו לישובים בריבונות ישראלית מלאה ולצידם ערבים שחלקם הקטן מסופח לישראל והחלק הארי שבהם מקבל זכויות נרחבות בטריטוריה עצמאית- המציאות תשתנה.

בסופו של דבר השלום הכלכלי שיכול להיווצר כאן בתמיכת העולם כולו הוא גם שלום של האנשים הפשוטים החיים כאן איש לצד רעהו בלי פנטזיות של היפרדות וחלוקה בשטח כה קטן. היפרדות וחלוקה שינציחו מאבק ויתנו דלק לקיצוניות לשלוט ולהרוס הכל.

מורשת נתניהו ברק שרון ואולמרט הייתה בעיקר חומות הפרדה. מורשתם היא שאין עם מי לדבר, כל אחד אמר זאת בשפה אחרת ולצד אמירה זו ניסה שוב ושוב לשאת ולתת כל מה שניתן לשותף שאין לדבר איתו. הבית היהודי והשטח החי ביהודה ושומרון צריך לומר אמירה הפוכה לחלוטין. יש עם מי לדבר, יש עם מי לשנות ולבנות. וכל זה יבוא דווקא מתוך עוצמה ולא מתוך רפיסות. מתוך מנהיגות הבטוחה בעצמה ולא מבקשת בעברית את העברת השגרירות לירושלים ומונעת מזה לקרות באנגלית. מנהיגות האומרת בכל השפות שעם אינו כובש בארצו, שזכותנו על כל ארצנו איננה רק תיאורטית אלא מעשית. כך בת"א וראשון, ברמת הגולן ובאריאל, בעתניאל ובירושלים- גם זו שבין החומות וגם זו שעל ההר הקדוש.

הגיע הזמן לצאת מפוליטיקה קטנה לאמירה ערכית לאומית. משתדלנות של קבצנים לעוצמה אדירה של אידיאולוגיה ודרך. זה הזמן לשנות את זה- ובשביל זה כולנו צריכים לשנות. להפסיק משחקי כבוד ומשחקי מלחמה, לעצור פוליטיקה קטנה ומתנות של שתדלנות. לסרב לבלוע צפרדעים. לשנות באמת.

זה נכון שהאויב של הטוב הוא הטוב מאוד, אך באותה מידה האויב של הטוב מאוד הוא הטוב. והגיע הזמן שנפסיק להסתפק בבינוניות. ושלא נתבלבל, אם לא נעשה זאת אנחנו מסכנים את הכל. את יהודה ושומרון, את הנגב הגולן הגליל וירושלים. ובסופו של דבר את כל מדינת ישראל.