כבכל שנה לקראת שבוע הספר העברי פורסמו נתונים מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המדווחים (שוב) על ירידה בשיעור קוראי הספרים בישראל. תוצאות הדו"ח חושפות ירידה כללית: בכל מגזר ובכל גיל התוצאה אחת- פחות ספרים, פחות קוראים. מחנכים ומורים לא הופתעו מהתוצאות והכותרות. השטח לא קורא. רמת הקריאה והשפה נמוכות ביותר, הידע הכללי מביך ואפילו כנפי הדמיון פוסקות מהר מידי ממעופן, נעצרות סביב מושגי צריכה ומדיה.

ניתן עוד להרחיב רבות, בטווח הקצר והארוך, על הנזקים של אי קריאה ספרותית סביבנו. עולמו של הפרט מצטמצם והולך, כל רמות השיח משתטחות והמרחב הציבורי מתבהם.

ברצוני להציע כיוון מחשבה נוסף לסוגיא חשובה זו. למרות שבוע הספר אינני מבקש להתמקד בחוויית הקריאה והשלכותיה, אלא לכוון את ליבנו לתשתית העניין ביחס למושגי הפנאי והתרבות. ישנה סיבה עמוקה יותר, כך אני חש, שמונעות מאיתנו פעמים רבות לקנות ובעיקר להתמסר לקריאת ספר טוב. הצטרפו אליי למחשבות ראשונות בנושא המבקשות בעיקר לעורר התבוננות...

ובכן, הזמן הפנוי גדל. עבודות הבית, הנסיעות, הפרנסה - כל אלו הולכים ומתייעלים, הולכים ומתקצרים. והזמן - אותו הזמן מאז ולתמיד - נשאר עימנו. ויש פנאי. ומיד - בעיה. מדוע בעיה? כמובן, קבעו כבר חכמים: "הבטלה מביאה לידי שעמום" (כתובות ה, ה)...

אך כאן יש לדייק בדברי חכמים, הבעיה היא הבטלה, דהיינו, הכלום, האפסות. והפנאי, כמעט תמיד נתפס בעינינו כזמן בטלה, זמן בו לא עושים כלום. ומיד: צריך למלא בתוכן, בדברים חשובים, בעוד עבודה ועוד פגישה. והכל בא למלא את הבור הריק, את הזמן המת. והפנאי נעלם. יש! מצאנו מה לעשות! אך אולי דווקא בניצחון על הזמן הפנוי הפסדנו? התמלאנו ויצאנו ריקים, התעסקנו אבל בעצם התבטלנו.

הנה הוכחה: השעמום עוד מנקר, השממה בתוכנו מתפשטת, וגם הבידור הזול נכנס בקלות וממלא בכאילו... יש להודות: יותר מידי דברים שאנחנו עושים מתפקדים בתוכנו כשומרי מסך בלבד, כרעש תעשייתי המחפה (בקושי) על שקט מטריד.

הפנאי נוכח עדיין, לא מוותר. מדוע? אולי משום שהפנאי מזמין אותנו למפגש אחר עם עצמנו. הפנאי דורש מאיתנו פעילות מסוג אחר. פנאי איכותי איננו "בטלה" אלא ברכה וצמיחה. יש בפנאי לימוד ענווה גדול. האדם, אשר מנותק לפתע מהקשרים ורעשים חיצוניים, סוף כל סוף נפגש עם מי שהוא באמת. נפגש עם בני משפחתו באמת. הפנאי (וזה מה שכל כך מבהיל בו) מקלף באחת את כל סוגי הפוזות שאימצנו לעצמנו מעצם היציאה החוצה.

זוהי כמובן איננה חוויה שלילית או שוללת, ההפך – הערך העצמי גדול לאין ערוך מכל הכרה חיצונית. הכרת הערך העצמי היא הענווה. נכון, נדרשת לכך התבוננות ארוכה ומעמיקה, אבל ב"ה יש לנו פנאי. יש לאחוז בפנאי שלא יחמוק! זהו הזמן לעסקי הנפש והמידות, להתבונן בעצמי, בזולת. לא "לעבוד עבודה" אלא להרהר אודותיה, לשמוח בה.

יש צורך גדול להתבונן ולבחון את המציאות מ"בחוץ", ללמוד את עצמי בנחת. להשתעשע במחשבותיי, להבין ולהפנים. האומנות, כל אומנות, מבקשת בדיוק את הרגע הזה, את האפשרות להפוך את החד פעמי והשגרתי לסמל, לנוכחות בעלת ערך מצד הפלא העצמי שבה. להטות אוזן מבעד לשכבות ה"תפקיד" וה"תכלית".

זוהי עצירה מתוכננת, ושהיה-השהיה נכונה בפנאי מובילה להתקדמות. כבר כתב מרן הרב קוק: "לפעמים אדם צריך להתישב בדעתו שלא להיות רדוף תמיד מחובת המעשה והתלמוד, אלא לתן לעצמו הנחה וריוח, כדי שתתעלה נשמתו בעצמה, ותתרחב בטיולה הפנימי בלשד החיים האצורים בתוך כל המעשה והתלמוד, בתוך כל העבודה והתפילה" (קובץ א, תשלא)

והשאלה עולה: האם נדע להיות בפנאי?