קרח שפיקח היה

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ד בסיון תשע"ז

עצמי

הגמרא במסכת גטין (נה ב) מטילה לא רק על בר-קמצא אלא גם על קמצא את האחריות על חורבן ירושלים, כמו שמובא שם: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" והיא מספרת שם: "מעשה באדם שהיה אוהבו קמצא ושונאו בר קמצא. עשה סעודה, אמר לשמשו: לך והבא לי את קמצא. הלך והביא לו את בר־קמצא. בא בעל־הסעודה ומצאו לבר־קמצא יושב אמר לו: הרי שונא אתה לי ומה לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי - הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא!... תפסו בידו, והוציאו".

ונשאלת השאלה מה ראתה הגמרא להאשים גם את קמצא כשאמרה "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", בשעה שקמצא לא זו בלבד שנשכח ולא הוזמן אלא שאנו גם מפילים עליו את תיק חורבן ירושלים. ואת השאלה הזו שואל המהר"ל (נצח ישראל פ"ה): "יש לך להתבונן מה עשה קמצא ומה פשעו ומה חטאו שאמר: על ידי קמצא חרב ירושלים?". (בדרך הלצה משיבים: אם ידיד טוב שלך עושה שמחה, עליך לבא אליה גם אם לא הגיעה אליך הזמנה, ואם כך היה נוהג קמצא לא היה נחרב הבית).

המהר"ל שם קושר גם את קמצא באופן ישיר לחורבן, וכך הוא מסביר: ירושלים נחרבה בגלל המחלוקת ושנאת חנם שפשתה בחברה הישראלית, ואדם בודד ללא תמיכה של חברים וידידים אינו יכול לחולל מחלוקת. ותמיכה כזו נתן קמצא לבעל הסעודה ולכן העיז לשנוא, מפני שסמך על תמיכתו של קמצא, נמצא שגם קמצא בעקיפין שותף בשנאה שהביאה לחורבן ירושלים.

את הסוד הזה שהצלחת המחלוקת תלויה בסביבה תומכת ידע גם קרח, לקרח היה אינטרס אישי במחלוקת שביקש לעצמו גדולה שלא היה ראוי לה, כמו שאמרו במסכת סוטה (ט ב): "קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו - מה שבקש לא ניתן לו ומה שבידו נטלו ממנו".

על פניו נראה שחטאו של קרח היה שפגע במשה, אבל לא בזה רואה משה את חטאו של קרח אלא דווקא בביזיון התורה שיש במעשה הזה, כמו שמובא במדרש הגדול (במדבר טז כח): "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, על שהלעיזו עלי ועל אחי שתקתי, ועל בזיונה של תורה איני שותק". כאשר אדם שאינו ראוי מבקש להחליף את משה רבנו ולהיות מייצגה של התורה בעולם אין לך בזיון לתורה גדול מזה. ובצדק שואל רש"י: "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?", ותשובתו היא: "עינו הטעתו".

האויב הגדול של האדם הן ה"עינים הגדולות" שלו, והן שהכשילו את קרח לא רק כאן אלא כבר מראשית דרכו, עוד במצרים בשעה שאחיו נאנקים מעבודת הפרך, הוא מבקש ומוצא לעצמו ג'וב להיות ממונה בביתו של פרעה, ובתאוותו לממון הוא דואג שמפתחות האוצרות של פרעה יהיו בידו (עיין במדב"ר יח טו). ולהיטות זו להרבות ממון נמשכת אצלו גם ביציאה ממצרים, בשעה שמשה עסוק בחיפוש עצמות יוסף, בה בעת מחפש קרח ומוצא את המטמוניות שהטמין יוסף במצרים (סנהדרין קי א), ובכסף הזה הוא מממן את המחלוקת למשוך את ישראל אליו (עיין תרגום יונתן בן עוזיאל, במדבר טז יט).

משהחליט קרח שהוא הראוי להיות מנהיגו הרוחני של עם ישראל ומייצגו של הקב"ה עלי אדמות, הוא יודע שהוא לבד לא יוכל להשיג מטרה זו, ולכן הוא מארגן לו חבורה תומכת, ככתוב: "ויקח קרח" וכפרש"י: "משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים", ולפי המדרש (ילמדנו): "משך כל גדולי ישראל והטם אחריו". ואחרי קבלת תמיכתם של גדולי ישראל, הוא יודע שלא יצליח ב"דיל" שלו ללא תמיכתם של פוליטיקאים המנוסים במחלוקות, והוא מצרף לעדתו את דתן ואבירם, שעליהם אמרו חז"ל (ילק"ש שמות קסז): "כל מה שאתה יכול לתלות ברשעים הללו, תלה". הם שהיו אופוזיציה למשה עוד מהימים שמשה יצא אל אחיו במצרים, והם שהמשיכו בהתנגדותם לאורך כל ימי המדבר, כמו שמובא במדרש (שמו"ר א כט): "הם שהותירו מן המן, הם שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, הם שהמרו על ים סוף".

והחבורה הזו שתמכה בקרח, היא עשתה זו לא מפני שחשבו שקרח הוא המתאים, אלא כל אחד ואחד מהם עשה זאת מאינטרס אישי שלו, מאתים וחמישים איש כל אחד מהם רצה להיות כהן גדול, ואילו דתן ואבירם לא תמכו בקרח אלא כדי לפגוע במשה. ומפני זה אמרו חז"ל (אבות פ"ה מ"כ): "מחלוקת קרח ועדתו" - ללמדנו כי המחלוקת היתה לא רק בין קרח למשה אלא גם בתוך עדת קרח.